חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלו חברות הביטוח הפרטיות מן המדינה, והוא מעשיר את קופתן בכמיליארד שקלים בשנה, על חשבון מי שהביטוח נכפה עליהם מתוקף החוק.
במצב עניינים כזה צריך היה לצפות מן הרגולטור – המפקח על הביטוח – שישמור על האינטרס של המבוטחים ולא יאפשר לחברות הביטוח הפרטיות לחגוג על חשבון כלל הציבור.
אגף המפקח על הביטוח הודה לאחרונה, גם אם בעקיפין, שהפיקוח על דמי הביטוח שנגבים מנהגים צעירים מוגזם – אבל במקום להגביל אותו הוא יצר מנגנון עקיף: תעריפי הביטוח של תאגיד ה'פול', שמחיריו מפוקחים, הוגבלו וירדו בהוראת המפקח אל מתחת לתעריפי השוק הנוכחיים – וזאת במטרה לאלץ את החברות המסחריות להוריד גם הן את תעריפי הפוליסות הללו.
ימים יגידו האם וכיצד ישפיע המהלך המורכב הזה על המצב בשטח, ובינתיים נוצרה בעיה נוספת שנובעת מחוסר תשומת לב מספק להגדרות של המפקח עצמו.
עד לאחרונה הוגדר הסעיף שמתאר את גילו של הנהג הצעיר ביותר שצפוי לנהוג ברכב כך: "הנהג הצעיר ביותר שנוהג ברכב בדרך קבע", והגדרה זו נבעה בין השאר מכך שביטוח החובה מכסה, בהתאם לחוק הפלת"ד, כל נפגע תאונות דרכים שבה היה מעורב רכב שלנהג שלו יש רישיון נהיגה לאותו סוג רכב. אלא שלאחרונה שונתה ההגדרה הזאת, ומעתה אמור רוכש הפוליסה להצהיר מי יהיה הנהג הצעיר ביותר ש"צפוי" לנהוג במכונית.
כאשר פנינו אל אגף המפקח על הביטוח בעניין זה הובהר לנו חד משמעית ש"בהתאם להנחיית המפקחת על הביטוח, לצורך תמחור ביטוח חובה יש לקבוע את גיל הנהג ברכב לפי הנהג הצעיר ביותר הצפוי לנהוג ברכב, כאשר "נהג צפוי" הינו "נהג שיש לו גישה לרכב וצפוי שינהג בו מעת לעת". אדם המשתמש ברכב באורח חד-פעמי אינו אדם הצפוי להשתמש ברכב".
אבל היכן בדיוק עובר הגבול בין "הנהג הצעיר ביותר שצפוי לנהוג ברכב, או שיש לו גישה לרכב, לבין מי שמשתמש ברכב באורח חד-פעמי?
לפי ההגדרה הקודמת, אם נהג בעל רישיון חוקי ותקף נוהג במכונית במקרה נדיר, ולא בשימוש קבוע, הוא היה מכוסה על-ידי פוליסת הביטוח – בין השאר מפני ששימוש כזה לא מגדיל באופן ניכר את הסיכון של המבטח, ודאי לא כמו מי שמשתמש ברכב באורח קבע.
כעת, לנוכח השינוי בהגדרה הלשונית – נאלצים מבוטחים להצהיר למי יש גישה לרכב או מי יהיה הנהג הצעיר ביותר שצפוי להשתמש במכונית. אלא שמכיוון שאין הגדרה ברורה למונח "צפוי" – בהנחה שמבוטח סביר לא ניחן בכושר נבואי – הרי שהמבוטחים ניצבים בפני דילמה.
מחד, אם הם מבקשים לכסות את כל האפשרויות – למשל שנהג צעיר ינהג ברכב ולו שעה אחת בשנה – לכאורה עליהם להצהיר על כך ולשלם פוליסה יקרה במאות עד אלפי שקלים יותר מאשר פוליסה לנהג מבוגר.
מאידך, אם לא יצהירו על אותו נהג הם עלולים להיתקל בסירוב של חברת הביטוח לפצות אותם במקרה של תאונה – וזאת בניגוד למצב הקודם שכיסה גם נהגים מזדמנים (ובתנאי שלא מדובר במי שנוהגים באורח קבע במכונית).
הנה לפניכם דוגמא מעשית, מהחיים, למצב שעלול להיווצר, ולהבדל בינו לבין המצב שחל לפני שינוי ההגדרה:
למבוטח בגיל 60 או 70 יש שני ילדים בגילאי 20 ו-30, ולכל אחד מן הילדים יש מכונית משלו שמבוטחת בביטוח חובה ומקיף בהתאם לפרמיה שנובעת מגילם וממאפייני הביטוח הייחודיים להם (למשל מעורבות בתאונות קודמות, שלילות רישיון וכיוצ"ב).
האבא רוצה שבעת הצורך יוכלו ילדיו לנהוג במכוניתו, למשל במקרה חד-פעמי שבו הוא מבקש מהם להסיע אותו או כאשר יש למסור את המכונית של אחד הילדים לטיפול תקופתי במוסך.
מדובר על מצבים נדירים שלא צפויים להתרחש יותר מפעם או פעמיים בשנה, ואולי לא יתרחשו בכלל.
לכאורה, לפי ההגדרה החדשה חייב האב לרכוש לעצמו פוליסה יקרה באלפי שקלים מן הפוליסה המתאימה לגילו, שכן זו אמורה להתאים לגיל הנהג הצעיר ביותר, והיא תתייקר עוד יותר אם, למשל, לאותו נהג צעיר הייתה גם שלילת רישיון בעברו, או תאונה.
כל זאת, כאמור, למרות שהסיכון שנטלה על עצמה חברת הביטוח אינו גדול שכן אותו נהג צעיר הוא בעל רכב שתמורתו ממילא משולמת פרמיית ביטוח גבוהה, והוא לא נוהג בשתי המכוניות בעת ובעונה אחת.
תשובת אגף המפקח על הביטוח לפיה "אדם המשתמש ברכב באורח חד- פעמי אינו אדם "הצפוי" להשתמש ברכב" לא ברורה לנו, ועלולה לשמש את חברות הביטוח כדרך לחמוק מתשלום פיצויים במקרה הצורך, מפני שאין לדעת למה הכוונה ב"מעת לעת" או ב"חד פעמי": האם ארבע נהיגות במהלך שנה נחשבות "מעת לעת" או שהן מתאימות להגדרה "חד פעמי"?
תשובת המפקחת מוסיפה שכבה נוספת של אי בהירות כשהיא ממשיכה ואומרת: "בהתאם לפוליסה האחידה לביטוח חובה שנקבעה על ידי שר האוצר, על מבוטח. להשיב תשובות מלאות וכנות אודות שאלות חיתום שמציג המבטח. במקום בו צפוי כי נהג צעיר ינהג ברכב במהלך תקופת הביטוח, יש להצהיר על כך למבטח במועד רכישת ביטוח" – אלא שקשה לנו להבין כיצד אפשר להשיב תשובות מלאות וכנות להגדרות לא ברורות?
