עם אור ראשון, כאשר השמש מעירה את גבעות המדבר, מאפסנת חבורת 'חוצי המדבר' כל פריט שלא הכרחי שיטבול בכמויות אינסופיות של אבק, ומתארגנת לעוד אחד מטיוליה האתגריים.
חמושים בפולאריס רייזרים אנחנו יוצאים דרומה למסע נפלא על דרך מדברית שכמעט ואינה פוגשת כביש או מקום ישוב, לאורך יותר ממאה קילומטרים של נהיגת שטח גדושה באקשן, ולא קלה.
את תחילת הנהיגה אנחנו מנצלים ללימוד זהיר של התנהגות הכלים ולאחר שמבינים אותה מתחילים לדהור לעומק המדבר תוך היצמדות אל סימון 'שביל ישראל'.
זרימות גשמי החורף צבעו את הנוף במעט ירוק מדברי שמקושט בפריחה חורפית, ובתום קטע ראשון, לא ארוך במיוחד, אנחנו עולים על 'דרך הבשמים' אשר יורדת מהר הנגב ועד לכביש 90.
לצד קטע דרך שצמוד לכביש הערבה נישא תל נבטי קדום. זהו חאן דרכים שנבנה בעיר הנבטית הקדומה 'מואה' – נקודת הישוב התשיעית – מצפון מערב ועד דרום מזרח על 'דרך הבשמים' בקטע שבין רפיח לפטרה שבירדן.
בשונה מן השמונה האחרות מואה ממוקמת על צומת דרכים עם דרך הערבה אשר הוליכה ממפרץ אילת אל עבר ים המלח בצפון. כמו תחנות הדרכים האחרות פעלה גם 'מואה' החל מן התקופה ההלניסטית, והגיעה לשיא תפארתה ושגשוגה בתקופה הרומית, בזכות ביקוש רב לתבלינים ולבשמים.
זה הזמן לרדת מן הכלים לטיול קצר אל מרומי התל, ולתצפית על הסביבה, רגע לפני שממשיכים לדהור דרומה. מכאן והלאה הופכים תנאי הדרך קשים יותר, וכל קפל קרקע וערוץ נחל מהווים אתגר לאוחזים בהגה.
על הרכס שבין נחל עשוש לנחל צופר לועג 'מעלה עשוש' לחבורת המטיילים בשקט האופייני להרי מדבר: זהו מעלה אשר נטחן עד דק על-ידי אלפי גלגלים של כלי רכב במהלך השנים, וכעת נדמה כאילו שהסלעים, ה'פודרה' והאדמה הבוגדנית נועדו להכשיל את הנהגים ולהביא כל אחד מהם אל קצה יכולותיו.
מי מאיתנו שאינו חוצה מדבריות מקצועי או בוגר של יחידת סיור צבאית, ולא טעם מיופיו הפראי של עומק המדבר, לא יוכל שלא להתפעם מדרכי המדבר הרחוקות מכל ישוב.
בלב מדבר הבדידות מוחשית, וקל להתמכר לקולות הרוח, לעוצמת ההרים החרוצים בערוצי נחלים, לזוחלי המדבר ולעופות.
שבילי המדבר שייכים ומיועדים לכל העוברים בהם, ובכל זאת קל להבין לליבם של מי שבאו ברגל או רכובים על אופניים במטרה ליהנות מן החסד של ערוץ נחל מוצל ומן השקט המופלא של המדבר – ואין הם מקבלים בברכה את כלי הרכב הרועשים ומעלי האבק.
קונפליקט זה מציב גם בפנינו דילמה לא קלה שכותרתה "למי שייך המדבר": האם נכון יותר לחרוש אותו עם רכב שטח או להלך ברגל בין שביליו?
במהלך השנים נכבשו שבילים ייעודיים שסומנו כשבילי רכב, ועל הנהגים לדבוק בהם ולא לסטות מהם כדי שלא לפגוע בבעלי חיים, בערכי טבע ונוף, ובשלוות המטיילים האחרים. ואף על פי כן נדמה שגם פשרה זאת לא מקובלת על חלק מן המטיילים.
אנחנו, האוחזים בהגה, עושים ככל שאפשר כדי שלא להפריע למטיילים האחרים ומקפידים במיוחד על נהיגה על השבילים הקיימים בלבד, וזאת כדי שלא לסלול "קוליסים" פוגעניים או לפגוע בחי ובצומח המדברי.
באמצע הדרך, בפארן, אפשר לעצור בנווה מדבר קסום שנקרא 'חאן אבירן' לארוחה שמבושלת על-ידי שולי ועמוס אבירן. מכאן, דרך חממות הישוב פארן, אנחנו מושכים מזרחה, חוצים את כביש 90, וממשיכים דרומה על שביל באורך של כ-70 קילומטרים שמתוח לאורך קו הגבול עם ירדן.
שביל העפר נוח ברובו וחוצה חולות ושטחים חקלאיים, ובחיבור בין מלחת יוטבתה לחולות סמר אנחנו מטפסים על דיונות החול האחרונה בערבה – אשר למרבה הצער גם בה החלו לנגוס בעלי עניין.
השביל אל הדיונות, דרומית ל'סמר', חוצה את כביש הערבה הישן וממשיך מזרחה עד לחולות. כאן אפשר להשתולל, רגלית, על החול הרך ולעצור לתצפית על בריכות מלח שבמקום, וגם לצפות בפלמינגו ובציפורי מים אחרות שמהלכות לאיטן בבריכות הכחולות.
כך מגיעים: דרך הערבה מקבילה לכביש 90 בקטע שנקרא 'כביש הערבה', וכל אחד יכול לבחור את נקודת ההצטרפות שלו אל המסלול דרומה. עם זאת, תמיד יש לנוע בשטח עם לכל הפחות שני כלים או יותר, ואסור לצאת למסלול ללא אף בעל ניסיון. לטיילים-נהגים מתחילים כדאי להצטרף לקבוצה מודרכת, ובכל מקרה יש לנהוג ברכב מתאים ובעל הנעה כפולה.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות סוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
