כאשר נוסעים על הכביש הצר שמתפתל מן הכינרת אל חורבות קרני חיטין ומביטים למעלה, אי אפשר שלא להתרשם מעוצמתו של רכס הר קרני חיטין, אשר מתנשא לגובה של 326 מטרים מעל פני הים. ממערב מבחינים בגבעת דורון, ומאחוריה, כמו צל ענק, מזדקף הר נימרה.
יופי עוצמתי עוטף את בקעת ארבל הקטנה והפורה ששרועה ונמתחת, עם בתיה ושדותיה, עד למרגלות הר ארבל בקצה שמדגדג את הכינרת. הדרך היפה הזאת מוליכה אל נבי שועייב, שנטוע על מורדות גבעת דורון ומקודש לדרוזים כמקום קבורתו המשוער של יתרו המקראי.
ככל שמטפסים בכביש הבתים הולכים וקטנים, נראים כמו קוביות משחק ותחומים במרבדי שדות ירוקים וחומים. תלמים ארוכים וחומים חרוצים בבקעת ארבל, תחומים בפרדסי זיתים ומטעי נשירים. עיקול נוסף בכביש, עליה פעוטה שמאלצת הפוגה מן המראות הנהדרים, ולפתע, בבת אחת, מתגלה אתר גדול שמוקדש לזכר נבי שועייב.
הכביש גולש בתלילות אל בין שדרת תמרים שלאחריה מפולס מגרש חניה גדול, ובקצה שלו נטוע מבנה ענק שנראה כאילו נחצב מתוך ההר. את חלקו העליון של המבנה המרשים מעטרות מרפסת וקשתות נאות ומעליהן כיפה גדולה שמשלימה הילת קודש. התמונה שמצטיירת למתבונן ברגע הראשון מותירה הרבה מקום לספק: האם זאת מציאות או הזיה? שמא לקוח המקום הזה מתוך אגדה גלילית עתיקה?
לא ולא. המקום החבוי בתוך קפלי הרס הוא ציון קברו של נבי שועייב, ובכל שנה, בין 25 באפריל ועד ל-28 בו, פוקדים אותו דרוזים רבים כדי לחגוג כאן את חגם הקדוש. בכל שאר ימות השנה זה פשוט מקום נהדר לביקורים.
יתרו המקראי, חותנו של משה, נחשב מבחינת הדרוזים כנביא החשוב בדת שלהם. המסורת הדרוזית, והמוסלמית, גורסת שבאחרית ימיו עבר יתרו להתגורר במערה באזור חיטין, ובה נפטר בשיבה טובה.
המסורת המוסלמית מספרת שערב קרב קרני חיטין, שבו הביס סלאח א-דין את הצלבנים, הוא חלם על מקום קבורתו של שועייב, ולאחר הניצחון הוא הורה להקים אתר לזכר הנביא, שאותו בנו דרוזים. עדויות היסטוריות שמזהות את המקום כקבר שועייב מוכרות כבר החל מן המאה ה-12, ובמהלך המאות שופץ מתחם הקבר והורחב. לפי מסורת יהודית, אגב, מי שקבור במקום הוא בכלל אלישע בן אבויה, אבל מה זה משנה?
מה שחשוב זה שהחלק העתיק ביותר של המתחם נבנה בשנות ה-80 של המאה ה-19 בעזרת תרומות של דרוזים מסוריה ומלבנון, כמו גם מכספי הקהילה הדרוזית בגליל ובכרמל. בתקופת המנדט הבריטי התגלעה מחלוקת בין הדרוזים לבין המועצה המוסלמית העליונה אודות הבעלות במתחם הקדוש, אבל לאחר קום מדינת ישראל הוענקה האפוטרופסות לדרוזים על המתחם עצמו ומאה דונמים סביבו.
בכל שנה, במהלך ארבעה ימים בחודש אפריל, עורכים הדרוזים אירוע עליה לקבר אשר מכונה על ידם 'זיארת א-נבי שועייב'. במהלך השנים נבנו באתר מספר מבנים סביב המבנה המרכזי, שבו, תחת כיפה גדולה, נמצא ציון הקבר בתוך אולם גדול ומואר שמרוהט בצניעות. ציון הקבר מכוסה בפרוכת רקומה שאת שוליה נוהגים הדרוזים לנשק, ועל רצפת האבן מוטבעת טביעת כף רגל שמיוחסת לנביא.
הדרוזים, מטבעם מכניסי אורחים, מקבלים בכבוד כל מבקר שחפץ לבקר במקום. הנכנסים חולצים את נעליהם, הנשים חובשות לראשיהן מטפחת והגברים חובשים כובע כביטוי לכבוד (אפשר ללקט פריטים כאלה מתוך ארגז גדול שמוצב בכניסה, לשימוש המבקרים). אנשי הדת מאירי פנים וישוחחו עם המבקרים בשמחה אודות יתרו הנביא ועקרונות הדת הדרוזית.
במתחם הגדול נמצא אולם תפילה מרוצף בשטיחים רכים ואפשר להציץ לתוכו דרך החלון למעט בשעת תפילה, ואליו מוליך אולם מבוא מבהיק ומצוחצח עם עמודי שיש לכל אורכו.
מרפסת ענקית צופה אל הנוף ובקצה שלה מתנופפים שני דגלים: דגל מדינת ישראל ודגלם הצבעוני של הדרוזים עם משולש ירוק ממנו נמתחים אדום, צהוב, כחול ולבן. הצבע הירוק מציין את הנביא המבשר האחרון שנבחר על ידי האלוהים, ואת ארבעת מבשרי האמונה. גרסה אחרת לצבעים היא שירוק מסמל את הטבע, האדום את הלב, צהוב הוא צבע החיטה, כחול מציין את המים ואת השמיים ואילו לבן מסמל את הטוהר.
בימי שישי ובחגים הדתיים של הדרוזים נפתחים סביב המגרש דוכנים לממכר מזון ופריטי לבוש מסורתי, סביב רחבת החניה פורשות המשפחות מתחמי פיקניק, ורבים מן המבקרים פוקדים את המעיין שנובע אל ואדי אל-חאמם הסמוך.
כך מגיעים: עולים עם כביש 77 מטבריה ופונים בפניה אל כפר חיטים ולארבל אל כביש קטן שמספרו 7717. ממשיכים מערבה עם הכביש עד שהוא מגיע אל מגרש החניה של המתחם.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
