תפריט

תתפלאו: המושב האחורי הוא כבר לא המקום הכי בטוח במכונית

הזנחה ארוכת שנים של אמצעי בטיחות למושבים האחוריים גרמה לכך שהם פחות בטוחים בעת תאונה מכפי שהיינו רוצים לחשוב. אז היכן להושיב את הילדים שלנו?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב היכן הוא מעדיף לשבת במקרה המצער של תאונה סביר שהוא יבחר במושב האחורי. איכשהו, גם אחרי 30 שנים של כריות-אוויר, מבחני ריסוק, קדם-מותחני חגורות בטיחות ואינספור שיפורים בטיחותיים, האינטואיציה שלנו מספרת שבזמן תאונה יהיה מצבם של יושבי המושב האחורי טוב יותר – ואם הם חגורים בחגורת בטיחות הם יספגו פגיעות קלות מאלה שיחטפו מי שיושבים מלפנים.

 

 

האמת, למרבה הצער, היא שהאינטואיציה מטעה מאד כאשר מדובר בבטיחות, ומחקרים אחרונים שפורסמו על-ידי מינהל הבטיחות הפדרלי האמריקני ועל-ידי מכון המחקר של איגוד חברות הביטוח בארה"ב מוכיחים שהסיכוי שלנו להיפגע בעת תאונה אם נשב במושב האחורי גדול יותר מאשר אם נשב על מושב הנהג או על מושב הנוסע שלצידו.

חוקרי מכון המחקר של איגוד חברות הביטוח, יחד עם אנשי בית החולים של פילדלפיה, בחנו 117 מקרים שבהם נוסעי מושבים אחוריים בני 6 עד 92 נהרגו או נפצעו קשה, ובין השאר מצאו שבעת תאונה חזיתית מפעילות חגורות הבטיחות במושבים האחוריים עומס רב מידי על החזה, הבטן ועמוד השדרה. מחקר זה מצטרף אל מחקרים אחרים שגילו שאנשים בני 55 ומעלה נמצאים בקבוצת סיכון גבוה במיוחד, ואילו המחקר של המכון מצא סיכונים גבוהים לילדים.

במצב זה מתקיימת כעת דילמה קשה להורים לילדים בני 4 עד 14 שכבר לא חייבים לשבת בתוך מושב בטיחות (אלא, במקרה הטוב, על מגבהה, "בוסטר") אבל עדיין קטנים מידי פיזית מכדי לשבת מלפנים מול כרית-אוויר פעילה. החוקרים טוענים שבלית ברירה עדיף עדיין להושיב ילדים בני פחות מ-14 במושב האחורי, מפני שהגוף שלהם לא גדול וחזק מספיק כדי לספוג את עוצמת הפגיעה של כרית-אוויר במושב הנוסע מלפנים.

איך הגענו למצב כזה?

ההסבר פשוט: בשלושת העשורים האחרונים, ובמיוחד מאז הקמת פרויקט EuroNCAP בשנת 1996, שופרה הבטיחות הפאסיבית של מכוניות נוסעים בכמה סדרי גודל – בזכות שיפור מתמיד של מבחני הריסוק והעלאה קבועה של רף הקושי שלהם. בעקבות EuroNCAP נאלצו גם רשויות ממשלתיות בכל רחבי העולם להעלות את דרישות הבטיחות ויצרניות רכב לא יכלו להרשות לעצמן לקבל ציונים נמוכים, היות שאלה נקשרו אצל לקוחות עם איכות נמוכה של כלי רכב.

כדי לעבור בהצלחה את מבחני הריסוק נאלצו יצרניות הרכב להוסיף לכל מכונית חדשה כריות-אוויר רבות ומשוכללות יותר, לתכנן מחדש את חגורות הבטיחות, ולהוסיף להן קדם-מותחנים אשר מצמידים את הנהג והנוסע אל מסעד המושב, ומגבילי עומס שמונעים מן החגורות להפעיל על הגוף כוחות שהוא לא יכול לעמוד בהם. התוצאה היא שהרבה מאד נהגים ונוסעים יוצאים כיום ללא כל פגע מתאונות בעוצמה שהייתה הורגת אותם לו ישבו במכוניות שתוכננו ונבנו לפני התקנת אמצעי הבטיחות האלה.

העניין הוא שעד היום התרכזה כמעט כל תשומת הלב ביושבי המושבים הקדמיים, וכן בילדים שיושבים במושבים האחוריים כאשר הם מרוסנים בהתקני ריסון. אף מבחן, ואף סטנדרט, לא מתייחס למצבו של ילד, נער או אדם בוגר שיושבים במושב האחורי, והתוצאה היא שרמת הבטיחות של המושב האחורי לא השתפרה באותו שיעור כמו זאת של המושב הקדמי. במילים אחרות – זה לא שרמת הבטיחות של המושבים האחוריים ירדה – היא פשוט לא השתפרה מספיק.

יצרניות רכב, שבסופו של דבר חייבות לייצר גם רווחים, לעולם לא ישקיעו בבטיחות אם לא יחייבו אותן לעשות את זה או אם זה לא מביא להן יתרון שיווקי, ואיכשהו יצא שאף אחד לא ממש שם לב למה שקורה במושבים האחוריים. מינהל הבטיחות בדרכים הפדרלי האמריקני אמנם הבטיח כבר בשנת 2015 שבכוונתו להציג מבחני ריסוק למושבים האחוריים, אבל גם כאן – איכשהו יוצא שרשויות מדינה לא כל כך ממהרות לפעול כנגד האינטרס של יצרניות רכב, והן נגררות לעשות את זה רק אחרי שהשוק הפרטי ירה את הירייה הראשונה.

 

 

לזכות יצרני הרכב ומתכנני מבחני הריסוק צריך לומר שמושב הנהג מאויש ב-100% מן הנסיעות בעוד שהמושבים האחוריים לרוב לא מאוישים, ולכן אם צריך לחלק נכון את המשאבים – עדיף היה לשפר את הבטיחות מלפנים. מצד שני, כעת הגיע הזמן לעשות מעשה, ומי שהרימו את הכפפה הם אנשי מכון המחקר של איגוד חברות הביטוח אשר מתכוונים לכלול מבחן ריסוק שמתמקד בבטיחות הנוסעים מאחור כבר בתוך שלוש שנים מהיום.
תיקון הבעיה לא מסובך במיוחד, וכמה מיצרניות הרכב כבר ביצעו אותו בפועל: התקנת קדם-מותחני חגורות בטיחות ומגבילי עומס גם לחגורות הבטיחות במושבים האחוריים. אמצעי נוסף, שקיים בכמה דגמי מכוניות, הוא כרית-אוויר קטנה שמותקנת על חגורת הבטיחות של הנוסעים מאחור. הבעיה היא שאנחנו, כצרכנים, לא יכולים לדעת באילו מכוניות מותקנים התקנים כאלה ובאילו לא, וזה בעייתי לא רק לגבי המכוניות הפרטיות שלנו, אלא גם כאשר אנחנו רוצים להשתמש בשירותי תחבורה משתפת (במדינות מתוקנות) או ציבורית כמו נסיעה עם 'אובר' או במונית.