תפריט

כתב ויתור: זה לא גמור עד שזה נגמר

"כתב ויתור ושחרור" שנחתם לפי דרישת חברת הביטוח לא בהכרח מונע מהתובע להגיש תביעה נוספת נגדה לבית משפט
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אחד המסמכים התמימים לכאורה אשר "מפיל" מבוטחים לא מעטים בתביעות כנגד חברות ביטוח הוא "כתב ויתור ושחרור" – לרוב נוסח סטנדרטי שחברת הביטוח מחתימה עליו את מקבל הפיצוי, ולפעמים הוא מופיע אפילו כהערת אגב על גב הצ'ק שמועבר אליהם.

 

תאונה 2

 

מטרת מסמך כזה טובה וברורה: לסגור אחת ולתמיד את ההתדיינות בין הצדדים בתביעה ספציפית, וזאת מבלי שיתאפשר דיון נוסף אשר יעסיק את כל הצדדים ולפעמים גם את בתי המשפט.

אלא שיש שתי בעיות עם "כתב ויתור": ראשית, בהיעדר השכלה משפטית לא כל מי שחותם עליו מבין לעומק את משמעות החתימה, ובמיוחד את העובדה שהיא חותמת את הגולל על האפשרות לפתוח מחדש את ההליך, ושנית – שבמידה רבה היא חד צדדית, שכן חברת הביטוח עשויה לתבוע מבוטח שקיבל פיצוי אם התגלו לה עובדות מהותיות שנוגעות לתביעתו, בעוד שלמבוטח אין כמעט כל אפשרות מעשית לעשות דבר דומה.

אלא שלא תמיד זה המצב, כפי שקבעה לאחרונה השופטת אפרת אור אליאס מבית משפט השלום בתל-אביב, שפסקה שכתב ויתור שנחתם מול חברת הביטוח אליהו לא תקף.

פרשה זאת החלה בתאונת דרכים שבה קיפח מבוטח של חברת 'אליהו' את חייו, והיורשות שלו הגישו תביעה לקלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו למכונית המבוטחת.
חברת הביטוח הסכימה לשלם סכום של קרוב ל-22 אלף שקלים ואף שלחה את ההמחאה לעורך הדין של היורשות, אולם לאחר מכן ביטלה את ההמחאה ושלחה להן מכתב שבו נכתב שכתב הויתור שעליו חתמו "לא נחתם בנוכחות עו"ד. למען הסר ספק, שטר שאינו נחתם בנוכחות עו"ד אינו קביל מבחינתו".

במקביל, לאחר שעזבו את עורך הדין שאליו פנו במקור ועברו אל עורך דין אחר הסתבר להן שסכום הפיצוי שהוצע להן נמוך מהותית מן הסכום שלדעתן מגיע להן, ומכיוון שחברת הביטוח סרבה לשלם אותו הן תבעו את 'אליהו' בבית המשפט.

מסמך לא תקף

כדי לדחות את תביעת היורשות טענה חברת 'אליהו' שבין הצדדים הושגה הסכמה, ומרגע שנחתם כתב ויתור אין להן עוד כל זכות לתבוע אותה, ודאי לא על סכום גבוה מסכום הפשרה.
בכתב ההגנה טענה 'אליהו' שחתימת התובעות על כתב הקבלה מעידה על גמירות דעתן וקיבול הצעתה לסילוק התובענה וכן שכתב הקבלה החדש שהונפק היה זהה לחלוטין לזה שנחתם ואין לראות בו הצעה חדשה.
עוד טענה אליהו שהיא לא הייתה רשאית לטעון שכתב הקבלה שנחתם לא קביל, כפי שנטען על ידה בפועל, וכי את המונח "לא קביל" יש לפרש ככזה שמעיד על פגם טכני לכל היותר ולא מעיד על פגיעה מהותית בהתקשרות החוזית בין הצדדים. חברת הביטוח הסבירה את ביטול הצ'ק בכך שבירור טלפוני עם עורך הדין של התובעות גילה לה שהן סיימו את ההתקשרות איתו.

התובעות, מנגד, טענו שהן דחו את הצעת הפיצוי של 'אליהו' כבר בזמן אמת, וכי כתב הקבלה והשחרור לא הושלם ואיננו מחייב. לטענתן, גם אם נראה בכתב הקבלה כהצעה, הרי שלא היה קיבול להצעה הזאת ואף חברת 'אליהו' עצמה ציינה שכתב השחרור, כפי שנחתם, לא קביל מבחינתה ולא שילמה את הפיצוי.

שיטת "מצליח"?

לטענתן הנתבעת, עוד בטרם סוכם על הסכום שהועבר לעורך הדין הראשון בהמחאה שבוטלה העבירה אליהן 'אליהו' כתב סילוק אחר, על סך נמוך יותר של 10,000 ש"ח, והן לא חתמו עליו, ולטענתה הדבר מדבר בעד עצמו (ומעיד לכאורה על סוג של "שיטת מצליח" – משלוח כתב ויתור על סכום נמוך מזה שמגיע בפועל למבוטח בתקווה שזה יתחום עליו וכך תיסגר התביעה – ב.ב).

במהלך ההליך שבו נתבעה חברת 'אליהו' היא הפקידה בקופת בית המשפט את סכום הצ'ק המקורי, אשר בוטל כאמור, בערך הנומינלי שלו משנת 2012 וללא הפרשי הצמדה וריבית עד לשנת 2016. לטענת התובעות, זה לבד מעיד על כך שב'אליהו' לא סבורים שסכום זה מייצג הסכמה לכאורה שהתקיימה במקור בין הצדדים.

"אימות חתימה על ידי עורך דין על כתב הקבלה", טוענות התובעות, "הוא מהותי מאין כמותו ולא מדובר בפגם טכני – וגם הנתבעת סבורה כך, כפי שאפשר ללמוד מדרישתה לחתום על כתב קבלה חדש ומן ההימנעות שלה מביצוע תשלום". התובעות טענו גם שסכום הפשרה מוטה באופן קיצוני לטובת 'אליהו', וכי כמבטחת חלה עליה חובת תום לב מוגברת ועל כן אל לה לנסות לאכוף פשרה שהתובעות לא מקבלות.

אליהו טענה מנגד כי חזקה על עורך הדין (הראשון) שהסביר לתובעות את משמעות החתימה שלהן – גם אם הן לא חתמו על כתב הויתור בנוכחותו, וחזקה על התובעות שלו סברו שסכום הפשרה מקפח אותן הן לא היו חותמות עליו.

אלא שהשופטת אפרת אור אליאס דחתה את הטענה וקבעה שכדי שכתב ויתור יהפוך להסכם מחייב בין הצדדים הוא חייב להיחתם בנוכחות עורך דין, וחברת הביטוח חייבת לשלם בפועל את הסכום שהוסכם עליו.

"כתב קבלה", כתבה השופטת אור אליאס בפסק דינה, "בעיקרו הוא חוזה לכל דבר ועניין. על מנת שחוזה ישתכלל בין צדדים נדרשים הצעה וקיבול. כן נדרשת מסוימות בהצעה וגמירות דעת הצדדים להתקשר באותו החוזה… השאלה היא האם כתב הקבלה שלפני עומד בדרישות האמורות ולדידי התשובה לכך שלילית".

השופטת מציינת ש'אליהו' לא קיבלה את כתב הקבלה, מפני שהוא לא נחתם בנוכחות עו"ד, ושהיא לא שילמה לתובעות, ומכאן שהיא עצמה לא ראתה בכתב הקבלה החתום משום חוזה מחייב.

"משמע, מקום שלא מולאו כל התנאים המפורטים על ידי התובעות כמקשה אחת לא ניתן לראות בכך משום קיבול, ומשכך לא השתכלל הסכם מחייב… אישור עורך הדין בהתאם לתנאים המפורטים בכתב הקבלה הם בבחינת תניה ככל התניות בהסכם שבין הצדדים. איני רואה בכך משום אישור פורמלי וטכני, קל וחומר כאשר הנתבעת עומדת על כך שבמסגרת האישור עורך הדין יאשר שהוא הסביר לתובעות את תוכן ההסכם…
התנהגות הנתבעת כפי שהיא מפורטת לעיל… מלמדת באופן שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גמירות הדעת של הנתבעת הייתה כי לא ראתה בכתב הקבלה, כפי שנחתם, משום הסכם מחייב".

השופטת אור אליאס אישרה את המשך ההליך המשפטי של התובעות כנגד חברת 'אליהו', וחייבה אותה בתשלום 4,000 שקל הוצאות משפט.

ת"א 23717-10-15