שנים של הזנחת תשתיות, התמכרות לקלות ולפשטות של גביית מיסים על דלק ועל רכב, והיעדר מוחלט של חזון באופן שלא מאפשר לאזרחי ישראל ליהנות מן הפיתוחים האחרונים בתחום התחבורה האישית והתחבורה המשתפת – הביאו אותנו למצב שבו רוב עורקי התנועה המרכזיים בישראל עמוסים ופקוקים לאורך שעות רבות במהלך היממה.
לרגל השנה האזרחית החדשה, עם האופטימיות שצריכה ללוות כל התחלה, כדאי להביט רגע למעלה, להפעיל קצת את הדמיון, ולהעריץ את מי שהופכים חלומות למציאות שעולה עליהם.
לא רבים מכירים את חברת 'סיירה נבאדה קורפוריישן' (SNC), אולי מפני שהיא חוסה מעט בצילה של החברה המפורסמת בהרבה של אלון מאסק – 'ספייס איקס', אשר המציאה את הקונספט המדהים של טיל רב-פעמי שמסוגל לנחות אנכית. SNC נוצרה על-ידי ארן ופיית' אוזמן באמצעות סדרת רכישות ומיזוגים של 15 חברות מתחומי התעופה, החלל, תעשייה צבאית, חיישנים, הנדסה, מיחשוב ותחומים נוספים בין השנים 1994-2015, והיא עוסקת כיום בכל אותם תחומים – בעיקר מול גופי הביטחון והחלל השונים של ארצות הברית.
לפני כשבועיים זכתה SNC באישור של סוכנות החלל האמריקנית, NASA, לייצור של רכב חלל קטן יחסית, שאותו מכנה החברה "רודף חלום". בעקבות האישור של נאס"א יתחיל כעת תהליך הייצור הסופי של הכלי, שתכנונו הראשוני החל כבר לפני קרוב לעשור, והוא יהיה אחד מרכבי האספקה של תחנת החלל הבינלאומית – שהיא איחוד של מספר תחנות חלל שתוכננו ונבנו על-ידי סוכנויות החלל האמריקנית, הרוסית, האירופאית והיפנית. תחנת החלל הבינלאומית נתמכת גם על-ידי סוכנות החלל הקנדית.
תחנת החלל הבינלאומית מרחפת בחלל בגובה שבין 278 ק"מ עד 460 ק"מ מעל פני כדור הארץ, במהירות ממוצעת של יותר מ-27 אלף ק"מ, והיא משלימה בכל יממה כמעט 16 הקפות של כדור הארץ. הקמת התחנה החלה בשנת 1998 ומאז שנת 2000 היא מאוישת באופן רצוף על-ידי אסטרונאוטים בצוותים שגודלם המינימלי לא פחת מ-6. גם כיום נמשכת בניית התחנה והוספת יחידות, וזאת באמצעות רכבי חלל שנשלחים אליה על-ידי כל הסוכנויות המעורבות.
תפעול התחנה מכדור הארץ מבוצע סימולטנית באמצעות חמישה מרכזי שליטה ובקרה, עלות ההקמה שלה עברה מזמן את 120 מיליארד הדולר, מה שהופך אותה למבנה היקר ביותר שנוצר אי פעם על-ידי אדם, ומאז הקמתה ועד היום ביקרו ופעלו בה כ-250 אסטרונאוטים בני 15 לאומים שונים. עד כה התבססו בניית התחנה ושרשרת האספקה שלה על מעבורות החלל של סוכנויות החלל האמריקנית (באמצעות מעבורות חלל שהוצאו בינתיים משימוש, וכן על-ידי טילים של חברת 'ספייס איקס), ומעבורות וחלליות של תוכנית החלל הסובייטית ('סויוז' ו'פרוגרס').
"רודף חלום" הוא כלי טייס במתכונת דומה לזו של מעבורת החלל, אלא שגודלו הוא רק כרבע מגודלה של המעבורת שמוכרת לנו (כמו 'צאלננג'ר' ו'קולומביה' שהתפרקו למרבה הצער לאחר מספר משימות, ו'דיסקברי', 'אטלנטיס' ו'אנדבר' שביצעו מספר משימות כל אחת והוצאו משימוש עד לשנת 2011).
כמו מעבורות החלל גם "רודף חלום" היא חללית לשימוש חוזר, רב פעמי, היא תשוגר באמצעות טיל 'אטלס 5', והיא מתוכננת להתחבר אל תחנת החלל כדי להעביר אליה בכל טיסה כ-5.5 טונות של אספקה, ולפנות ממנה כ-1.8 טונה של חומרים שדורשים פינוי. בנוסף, לכלי יש גם רכיב מטען שמתוכנן לאסוף כ-3.5 טונה של חומרי פסולת אחרים באופן שאמור להישרף עם כניסתו לתוך האטמוספירה. טיסה ראשונה של רודף החלום מתוכננת כעת לסוף שנת 2020, ובסך הכל היא אמורה לבצע שש טיסות.
האישור לכניסה לייצור סופי ניתן לחברת SNC בעקבות בחינות מעמיקות שבוצעו על-ידי מהנדסי נאס"א, אבל התוכנית עצמה לא הייתה פשוטה או קלה. בשנת 2017 ביצעה החברה ניסוי טיסה לדגם אב הטיפוס שבמהלכו הוא נותק ממסוק שהרים אותו לאוויר ולאחר דאייה הוא הונחת על מסלול טיסה. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2013, הסתיים ניסוי כזה בכישלון של מערכת הנחיתה. בשנת 2014 לא הצליחה SNC לזכות במכרז של נאס"א להטסת בני אדם לחלל, חוזה שבו זכו לבסוף SpaceX ובואינג, אבל אם קונספט המטען יעבוד כראוי לא מן הנמנע שבעתיד תיוצר גם גרסה מאוישת שלו.
המירוץ לחלל נמשך בימינו במלוא עוזו עם משאבים לא מעטים שמושקעים על-ידי הרוסים והסינים, ואילו בארה"ב הוא מובל כיום על-ידי חברות 'ספייס איקס' ובואינג עם 'דראגון' ו'סטארליינר'. כל הפעילות הזאת יוצרת רושם שלאנושות יהיו בשנים הבאות לא מעט אמצעים כדי להגיע איתם לכל הפחות אל מחוזות קרובים, יחסית, במערכת השמש שלנו. אז בשעה שכולנו תקועים בפקקים ומזהמים את האטמוספירה אפשר לכל הפחות לרדוף אחרי חלומות של אחרים.
