חדשות רכב ותחבורה

טיול לסופ"ש: גם לתל אביב כבר יש היסטוריה

0

במבט ראשון זה נראה כמו כל רחוב מרכז תל אביבי, עם בתים ותיקים ודהויים בחלקם. החנויות שבשני צידי הרחוב נועדו לשרת את תושבי השכונה ולכן לא מתאמצות למשוך לקוחות, הבתים נמוכים, בני שתי קומות בלבד, עטויים טיח מתפורר ונטועים בצמידות לבתים חדישים שמתהדרים בשיש לבן וצונן. מספר בתים נטושים ממתינים ליום הדין שבו יגיעו דחפורים להרוס אותם, חדרי המדרגות שלהם טחובים ומצחינים.

 

פעם גרו כאן משפחות, וקל לדמיין את המולת המשחק של ילדים ממלאת את הרחובות הצפופים, אבל כעת נדמה כאילו צבא של בנייני ענק חדשים ונוצצים צועדים על השכונה כדי להעלים אחד אחרי השני את הבתים הקטנים, כובשים דונם אחר דונם ומקבעים סדר חדש בלי להביט לאחור.
חלקו הדרומי של רחוב הירקון נמתח מדרום לצפון במקביל לשפת ימה של העיר העברית הראשונה, העיר הלבנה, עיר שהפכה לכזאת שאין בה הפסקה. הרחוב בוקע מבין שרידיה האחרונים של שכונת 'מנשיה' ומפלס את דרכו צפונה, מתמזג בדרכו עם רחוב הרברט סמואל, גולש מתחת לכיכר אתרים, שגם ימיה ספורים, וממשיך הלאה אל רחוב 'התערוכה' שמסתיים בגשר מעל הנחל שנתן לו את שמו.

במרכז תל אביב ישנם הרבה רחובות עם סיפורים מרתקים אבל מעטים מהם מאפשרים לנו לטייל, כמו בטיול סוף השבוע הזה, לאורך חמישה קילומטרים של אוויר ים וסיפורי מורשת, החל מתקופת אנו באנו ועד ימינו אלה ממש. הפעם נטייל בין שרידיהן של שתי שכונות: מנשיה, השכונה הדרומית של מערב תל אביב, ועד לזיכרון ההיסטורי של שכונת 'מחלול', שצריפיה העלובים הוצבו פעם מעל חוף גורדון ובריכת גורדון.

ממש כמו שירושלים העברית נולדה בעת היציאה מתוך חומות העיר העתיקה כך נולד הישוב העברי תל אביב מתוך יפו. על הרגע ההיסטורי הזה אפשר לדבר היום, 109 שנים מאוחר יותר, כאשר מתחילים את טיול סוף השבוע שלנו בנקודת הזינוק שלו, על גבולה הצפוני של שכונת מנשיה ההיסטורית, שם נטוע בימינו בנין גדול ומחופה בשיש חום, בית המשרדים של חברת הביטוח 'הכשרת הישוב'.

 

ממערב לנו נמצא חוף הים המרהיב, והמשתפץ חדשות לבקרים, של תל אביב, מדרום נראית יפו, מרהיבה לא פחות ועטויה אלפי שנות היסטוריה מרתקת, וממזרח, וצפונה, פרושה כעת אחת הערים התוססות והמרתקות במזרח התיכון.
שכונת מנשיה הוקמה בשלהי תקופת האימפריה העות'מנית בשעה שיפו שיגשגה כלכלית וספגה גלי עליה מאסיבית, יחסית לגודלה, של יהודים וערבים. העיר העתיקה הייתה קטנה מלהכיל את הקהל והחולות שמצפון לה נכבשו על-ידי ציבור ערבי ברובו, עם נוצרים שנאלצו לברוח מלבנון, ועם ערבים ויהודים תושבי העיר.

ממזרח למנשיה הוקמו במקביל מספר שכונות יהודיות – נווה צדק הייתה הראשונה ולאחריה הוקמו 'מחנה יהודה', 'מחנה יוסף' ו'אהל יוסף' – אלא שכל אלה נחשבו, וגם היו בפועל באותה עת, פרברים של יפו אשר נסמכו עליה.
בשנת 1909 נוסדה שכונת 'אחוזת בית' כבסיס להקמת עיר עברית ראשונה, והיא תוכננה במקור כ"שכונת גנים" עם בתים נמוכי קומה שמוקפים בגינות, על פי דגם מערב אירופאי עדכני.

באותן שנים, ערב מלחמת העולם הראשונה, דוכא אמנם הישוב היהודי על-ידי העות'מנים, אבל גלי הלאומיות העברית והערבית עדיין לא סערו במידה שלא איפשרה חיים משותפים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה מינו העות'מנים את חסן בק, איש דמשק, כמושל צבאי על יפו, והאיש ניצל את כוחו וסמכויותיו באופן נתעב כדי להרוס ולבנות מחדש חלקים שונים בתוך יפו ובסביבותיה, בתוך כדי חטיפת תושבים וגיוסם לעבודות כפיה, החרמת כספים וחומרי בניה, ואף העברת בתי קברות מוסלמים בניגוד לדת.
המסגד של שכונת מנשיה, שאותו קרא על שמו, הוקם בזמן שיא במטרה לחסום את התפשטותה של אחוזת בית (אשר משנת 1910 כבר נקראה תל-אביב, בהתאם לחזונו של בנימין זאב הרצל) לכיוון מערב ודרום מערב. המסגד נבנה בהתרסה, במקום מיושב בדלילות, בידיהם של פועלי כפיה יהודים וערבים שעבדו מסביב לשעון כדי להקים מונומנט מגלומני בתוך כדי מלחמה עולמית. עבודות הדחק הלחוצות הביאו למותם ולפציעתם של מספר פועלים, אבל חסן בק לא הספיק להשלים את המלאכה, וזו הסתיימה רק בשנת 1923, בתקופת המנדט הבריטי.

 

בפברואר 1917 הפגיזו אוניות בריטיות מטרות בתל אביב, בהן בית חרושת וגנר, קולנוע עדן ושכונת נווה צדק, ומעט לאחר מכן נעשה ניסיון של הצבא הבריטי לפרוץ את קו ההגנה הטורקי על עזה ב"קרב עזה הראשון". ג'מאל פשה, המושל הטורקי על ארץ ישראל, פקד על גירוש תושבי יפו ותל-אביב כביכול במטרה להגן על חיי התושבים. בפועל, התושבים הערבים הורשו לשוב לבתיהם בעוד שהתושבים היהודים של יפו ותל אביב הוגלו למשך יותר משנה וחצי, שבמהלכה נספו מאות מהם כתוצאה מרעב ומחלות.

בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל הפך המאבק הלאומי היהודי-ערבי את הגבול שבין יפו ושכונת מנשיה לבין תל-אביב והשכונות היהודיות לאחת מנקודות החיכוך הפיזיות, ובשכונת מנשיה, באתר שבו נטוע כיום 'גן הכובשים', הוקמה תחנת משטרה בריטית כדי להפריד בין הצדדים. באוגוסט 1929 פרצו בירושלים, ולאחר מכן בכל רחבי הארץ, מאורעות תרפ"ט, ובמסגד חסן בק התקבצו כ-2,000 מערביי הסביבה במטרה לפרוע בתושבי תל-אביב. ההסתערות עלתה בחיי 6 מתושבי העיר וב-33 פצועים, אולם נהדפה בידי התל-אביבים.

בתקופת מלחמת העצמאות, עד לכיבושו בידי כוחות אצ"ל, שימש צריח המסגד כעמדת צליפה על תושבי דרום תל-אביב ומאז הוא נתקבע בתודעה התל-אביבית ככזה. לאחר כיבושו, ועד למחצית שנות ה-60 של המאה הקודמת, נותר המסגד נטוש. המסגד שופץ בשנות ה-90 ומידי פעם, בתקופות של מתח בין יהודים לערבים אזרחי ישראל, מוסיף להוות מוקד לחיכוך. בשנים האחרונות הושקעו כספים רבים בשיפוצו, והוא שוקק במתפללים רבים.

כאשר עומדים בסמוך למסגד, ומסתובבים סיבוב מלא, קל להבחין בלא מעט מן המגמות שקשורות לחיים המשותפים שלנו בארץ ישראל, ולחיים בכלל. כך, למשל, אנדרטה יפה וגדולה לזכר משחררי יפו ניצבת במקום שבו ניצבה בעבר משטרת מנשיה, אלא שכעת היא מוזנחת וסביבתה מזוהמת והיא מהווה מקום מרבץ למהגרי עבודה שהשלטון המרכזי והמקומי מעדיף שלא להבחין בהם. ממערב נמצא המתחם ההרוס של הדולפינריום, ואין כמותו כדי לתאר מצד אחד את אוזלת היד האדריכלית של עיריית תל-אביב בשנות ה-60 וה-70 ומצד שני את האופן שבו מגמד כוחם של כרישי הנדל"ן את האינטרסים של תושבי העיר. נחמה קלה אפשר למצוא בביקור בבית עמיחי (פייגלין) – מוזיאון האצ"ל שנבנה במבנה מרשים על שפת הים ובו אפשר להיזכר בימים שבהם מדינה עברית לא הייתה מובנת מאליה.

 

 

מכאן נמשיך צפונה, אל בית מס' 19 ברחוב הירקון. בתקופת המנדט נמצא כאן בסיס של חיילים בריטים אשר כומתותיהם האדומות זיכו אותם בשם הגנאי, בפי הישוב היהודי, "כלניות". היסטורית, אין מחלוקת שהבריטים העדיפו את האינטרסים של הערבים במזרח התיכון על-פני אלה של היהודים, וחיילי הצבא הבריטי הונחו לבצע פעולות שונות כנגד הישוב היהודי. עם זאת, בפרספקטיבה הנוכחית שלנו קשה שלא להתייחס אל פעולת אצ"ל שבוצעה כאן, ובמהלכה נרצחו שבעה חיילים בריטים, כאל פעולת טרור לכל דבר. גם המשורר נתן אלתרמן סבר כך, כבר בשעתו, והוא ביטא את התנגדותו לפעולה בחרוזיו וכתב שדרושה מטפלת למפקדי האצ"ל.

בקפיצה חדה, שלושה עשורים לאחר מכן, אל הלילה שבין 5 ל-6 במרץ 1975. בעוד שאנחנו נהנים להתגאות, ובצדק, במבצע הנועז והמתוחכם 'אביב נעורים' שבו הצליחו כוחות מודיעין וסיירת מטכ"ל לנחות על חוף בירות ולחסל במיטותיהם בכירים בפת"ח – מי שעמדו מאחורי רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן – תגובת הפת"ח זוכה אצלנו לקצת פחות התייחסות.

לקראת חצות של אותו לילה נחתו על שפת ימה של תל-אביב, מול רחוב יונה הנביא, שמונה מחבלים חברי פת"ח ששטו על שתי סירות מלאות בחומרי חבלה. שוטרי סיור הבחינו במחבלים, ירו לעברם ופוצצו את אחת הסירות, אבל חלק מן המחבלים הסתערו לתוך העיר, תפסו בני ערובה ובסופו של דבר השתלטו על מלון 'סאבוי', הרגו את פקיד הקבלה שלו ולקחו את האורחים כבני ערובה לקומה העליונה.
במהלך פעולת ההשתלטות על המלון פוצצו המחבלים את חומרי הנפץ, ובסיכום הפעולה שלהם נהרגו 8 אזרחים ושני אנשי כוחות הביטחון. מלון סאבוי הפגוע נהרס לאחר מכן ובמקומו הוקם מלון חדש, ובפתח המלון קבוע לוח הנצחה לאותו לילה מר.

בהמשך המסלול שלנו, מעט דרומה לרחוב גורדון, נגיע למקום שאותו נצטרך לדמיין. כאן, במתחם שעליו בנוי כיום הקומפלקס המט ליפול של כיכר אתרים, התקיימה בין שנות ה-20 של המאה הקודמת ועד לשנות ה-60 "שכונת מחלול", שגבולה המערבי היה כחצי קילומטר על מצוק הכורכר, במקביל לחוף הים, גבולה הדרומי מעט דרומה לרחוב גורדון, גבולה הצפוני מעט צפונה לשדרות בן גוריון, ושמה ניתן לה כמושג מדיני הקרקעות העות'מאנים שמתאר קרקע לא מעובדת.

השכונה הוקמה בראשית המנדט הבריטי ללא כל תוכנית בניה עירונית כמקום מגורים ארעי לעולים חדשים בני העלייה השלישית ולפליטים היהודים שנאלצו לברוח מיפו במהלך פרעות תרפ"א. למעשה זאת הייתה התיישבות פיראטית (שמה האחר של השכונה היה 'חאפ', מושג שלמרבה הצער נותר טבוע בגנטיקה הישראלית), וכל תושב בנה לעצמו צריף כראות עיניו ללא רישיון וללא תשלום מיסים עירוניים.

מבנה בולט בשכונה היה בית החרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ שבחצר שלו הוקם "מכון א'", אחד המפעלים הראשונים של ארגון ההגנה לייצור נשק. בשיא גודלה מנתה השכונה כמה מאות צריפים ומרבית דייריה היו ממעמד חברתי-כלכלי נמוך. השכונה פונתה בשנות ה-60 ועל שטחה נבנו כיכר אתרים ושמונה מלונות גדולים.

 

מדרום לשטח שממנו נמחקה שכונת מחלול קבוע שלט זיכרון אחר, לזכר אירוע הטבעת ספינת הנשק והמעפילים 'אלטלנה', אירוע ששב בשנים האחרונות לככב ברשתות החברתיות ולהלהיט את הפילוג והפלגנות בעם ישראל.
אין טעם לתאר כאן את האירוע עצמו, ובטח שלא להיכנס לפולמוס סביבו, אבל אין ספק שסוף השבוע הנוכחי, ערב תשעה באב, הוא כנראה המועד המתאים ביותר להתייצב למרגלות 'גן לונדון', על הטיילת המחודשת של תל-אביב, כדי להיזכר במה שקרה ממול, בין חוף הים אל הים עצמו, בדיוק לפני 70 שנים וחודש אחד, ב-21.6.1948.
מי שמכיר את סיפור המעשה יכול לעמוד כאן, להביט אל עבר מי הים ולהרהר בו, וכל מי שמרגיש שלא כל הלקחים הופקו יכול להצטייד מבעוד מועד בחומרי קריאה אודות האירוע ומשמעויותיו ולשבת לקרוא בהם על הטיילת לעת שקיעה.

אגב, ממש בסמוך לכאן, בדיוק 15 שנים קודם לכן, התרחש רצח אשר אולי ניבא במידה כזאת או אחרת את הטבעת אלטלנה, ואולי לא. בערב חמים של יוני 1933 יצאו מבית המלון 'קטה דן', שנקרא כיום פשוט מלון דן, חיים ארלוזרוב – ממנהיגי היישוב העברי וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, יחד עם אשתו סימה לטיול ערב לכיוון חוף הים.
באותה עת ניהל ארלוזרוב מו"מ עם השלטון הנאצי בגרמניה בניסיון לאפשר את עלייתם של יהודי גרמניה לישראל, מו"מ שלו היו לא מעט מתנגדים – גם בישוב העברי וגם בקרב יהודי גרמניה, ועיקר הביקורת כלפיו הוטחה בו על-ידי התנועה הרביזיוניסטית.

במהלך הטיול הרגלי חשו בני הזוג שעוקבים אחריהם שני אנשים, ולאחר שחשבו שהצליחו להיפטר מן המעקב הם שבו ופגשו את הצמד בסמוך למקום שבו ניצב בימינו מלון הילטון. על-פי עדותה של סימה ארלוזרוב שאל אחד משני האנשים את חיים ארלוזרוב "כמה שעה" (שיבוש לשון שמעיד על אדם שלא דובר עברית) ולאחר מכן ירה אחד מהם בארלוזרוב, יריה שהובילה לפציעתו ולמותו.

התשובה לשאלה "מי רצח את ארלוזרוב" לא ידועה עד היום, אם כי השאלה עצמה הפכה למכתם לשון בעברית. עובדה מעניינת לציון היא שאחד החשודים במעשה, אברהם סטבסקי, הורשע, נידון למוות, זוכה מן ההרשעה, ולימים היה בין 16 אנשי האצ"ל שנהרגו על סיפון 'אלטלנה'.

 

 

 

בנקודה המדויקת שבה נורה חיים ארלוזרוב, ברחוב הירקון פינת רחוב של"ג, נטועה כיום גינה קטנה מול הים, ומוצבים בה שני שלטים. האחד מציין את מיקום "הבית האדום" – בנין מועצת פועלי תל אביב אשר שימש כמפקדת ההגנה וכמגדלור לספינות מעפילים, והאחר לזכר 'פלוגת תל אביב' שחנתה כאן, והונהגה על ידי יוסף טרומפלדור שהגיע כדי לבנות את העיר העברית הראשונה.

צפונה משם, כאשר עומדים כיום ליד פסל ההנצחה לחיים ארלוזרוב, בירידה לכיוון הים ממערב לרחוב שנושא את שמו, כדאי אולי להרהר בדברי התוכחה שכתב נתן אלתרמן לאחר זיכויו של סטבסקי בשירו 'התנגשות': "קריאת "היכון!…" וגב נכפף בצפית אסון דרוכה…וכלב רע עובר ביעף ממדרכה אל מדרכה…איש בבשר אחיו נועץ את כל שניו המזהירות…דבר מה רקוב, דבר מה לא טוב בארץ העברים".

 

צילומים: דובי זכאי

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי