תפריט

טיול לסופ"ש: אל שכונת עג'מי ביפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

שכונת עג'מי כלואה בין חלקו הדרומי של נמל יפו לבין בתיה הגבוהים של העיר הצעירה בת-ים. השכונה, אחת הראשונות מחוץ לחומות הבטוחות של יפו העתיקה, החלה להיבנות בשנות ה-30 של המאה ה-19 בסמוך למקום קבורתו המשוער של איברהים אל עג'מי, מי שעל-פי המסורת המוסלמית היה אחד מבני לוויתו של הנביא מוחמד.

 

 

לא הרחק מציון הקבר נבנה מסגד עג'מי, ולצידו בנויה בימינו רחבה קטנה שממנה יש תצפית מרהיבה אל הים התיכון.
שכונת עג'מי הוקמה בשנות ה-30 של המאה ה-19 על-ידי נוצרים מארונים שנמלטו מלבנון בעקבות מעשי טבח בהם על-ידי דרוזים ומוסלמים בעידוד השלטון העות'מני. באותה תקופה נתמכו המארונים על-ידי מוחמד עלי, שליט מצריים, אשר נבגד על-ידי בעלי בריתו העות'מנים וכבש מידיהם את ארץ ישראל ואת לבנון, ואף הגיע כמעט עד לשערי איסטנבול.

מלחמת האזרחים בלבנון, שהחלה בשנות העשרים של המאה ה-18 ולא הסתיימה עד ימינו, אילצה כ-300 אלף נוצרים מארונים להימלט מן המדינה עד לפני מלחמת העולם הראשונה, חלקם למדינות אירופה ודרום אמריקה ומיעוטם לישראל.

מדרום לחומות העיר העתיקה יפו נמצא באותה עת ציון קברו של עג'מי, ובסמוך לו נבנה מסגד. הנוצרים המארונים הקימו לעצמם כנסיה בשכונה, וגם את מנזר אנטיונוס הקדוש שסמוך לה, וסללו את התוואי שהיה לימים לרחוב יפת, שהוא הרחוב הראשי של שכונת עג'מי, והרחוב הרחב היחיד בה. בתי המגורים נבנו מאבני כורכר והוקפו בחצרות.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה יישב השליט העות'מני אברהים פחה בפאתי השכונה פליטים ערבים מכל האזור, חלקם בצריפים וחלקם בבתי אבן דלים. לאחר המלחמה, בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, גדלה השכונה דרומה עד לגבולה של שכונת ג'בלייה מדרום.

בתקופת מלחמת העצמאות ננטשו רבים מבתי השכונה מתושביהם, שנמלטו והיו לפליטים, וחלק מן הבתים יושבו על-ידי עולים חדשים וערבים שהגיעו מכל רחבי הארץ. שכונת ע'גמי התדרדרה במהירות והפכה לאחת משכונות העוני והמצוקה הידועות מדרום לתל-אביב, והיא נשלטה על-ידי משפחות פשע.

בשנות החמישים הוחלט להרוס את השכונה ולהקים על שטחה שכונת עולים, אולם לאחר תחילת ההריסה לא יושמה תוכנית בניה חדשה. בשנות ה-70 הפסיקו המוסדות המיישבים לאכלס בתים שהתפנו בשכונה והרסו אותם, מתוך מחשבה שהמשך הפינוי יהיה טבעי ולאחריו יתחיל תהליך בינוי. אם לא די בכך, מאמצע שנות ה-70 החליט גאון תורן להטמין אשפה על חוף הים, והר זבל שצמח לגובה של 15 מטרים חצץ בין השכונה לים והפך למפגע אקולוגי חמור.

 

רק בשנות ה-80 הכירה עיריית תל-אביב בטעות והחלה לשקם, במידת מה, את השכונה, וכך ניצלו גם הבתים המקוריים של תחילת המאה ה-19. אלה בתים רחבי מידות שגם כיום נדמים לארמונות מפוארים, מוקפים בחצרות גדולות ובחומות אבן גבוהות, עם שערי ברזל מסוגננים שתוחמים את השטח הפרטי.

סגנון הבניה האקלקטי שאיפיין את בתיה הראשונים של העיר העברית הראשונה, תל-אביב, זלג גם לכאן, והוא מקושט עד היום בדקלי ושינגטוניה פרועי צמרת שצמרותיהם מחוללות ברוחות השולות מן הים.
כמעט בכל בית פעורים לפחות שני חלונות עגולים מכל צד, והסיבה הראשונה לכך היא שאלה הזכירו למשפחות את האוניות שאיתן הוגלו לכאן ממולדתם, לבנון. סיבה נוספת, מעשית יותר, היא שבעידן שבו לא היו מזגנים נהגו הדיירים לפתוח חלונות ולאפשר לרוח הים הנעימה לחדור ולרענן את החדרים מחום היום.

 

 

מסלול ההליכה המומלץ אל תוך השכונה מתחיל בנמל יפו, אשר שוקם בשנים האחרונות והפך למקום שוקק חיים, מן הקצה הדרומי של מגרש החניה שסלול על התפר שבין הנמל ל'גן המדרון'. יופיה של השכונה מרהיב, במיוחד לעת ערביים, וזאת בזכות תמהיל של מסגדים שנטועים על קו הגובה של מדרון יפו, צריחי מגדלי הפעמונים של כנסיות, הבתים המרשימים והצבעוניים שנישאים מעל הים, וגם המראות הפחות נעימים של בתים מתפוררים שכל קישוטם הם חבלי כביסה עמוסים.

בעשור האחרון, לנוכח הזינוק במחירי הנדל"ן בישראל, הפכו גם בתיה של שכונת עג'מי לאטרקציות ספקולטיביות, וחלקם כבר נרכש ושופץ בממון רב. אחרי הכל, מעט מאד שכונות בישראל מציעות קו ראשון אל הים, ובסמיכות כזאת לטבורו של גוש דן. שכונת עג'מי בימינו הפכה לערב רב של בתים – חלקם מתפוררים ומטים ליפול ואחרים מושקעים בעשרות מיליוני דולרים, חיה שם אוכלוסיה מעורבת של בני שלוש הדתות, בית נושק לבית, בכל בית בני דת אחרת, רמת הכנסה שונה ותרבות אחרת.

אפשר, כמובן, לחפש ולמצוא בקלות את הנרטיב החברתי שתלוי בהשקפת העולם הכלכלית של כל אחד, או את העמדות הפוליטיות שנוגעות לחיים המשותפים של יהודים וערבים – מוסלמים ונוצרים – בארץ ישראל, או שאפשר להסתובב בסימטאות, לנשום מלא הריאות אוויר ים מלוח ומתוק, וליהנות מן השקיעה המרהיבה שהייתה כאן תמיד ותהיה כאן לעד.

כך מגיעים:
חונים במגרש החניה שצמוד לנמל יפו והולכים מזרחה, עד לרחוב יפת. זה המקום לסתום את הרעב באחת משפע המסעדות שפתוחות כמעט בכל ימות השנה, ולקנח באחת מחנויות הממתקים או בבתי הקפה. מכאן אפשר לשוטט בכל אחת מן הסמטאות שמוליכות מערבה, וברחובות האורך של השכונה. באופן טבעי, כמעט מכל מקום המשיכה היא אל הגבול המערבי, אל עשרות נקודות תצפית מרהיבות לכיוון הים.