תפריט

טיול לסופ"ש: אל נהריה

נחל געתון מזרזף בימי הקיץ זרזיף קטן אל החוף המהמם של עיר הקייט הצפונית, בירת הגליל המערבי, ואנחנו פוסעים דרומה, לאורך הטיילת, עד לישוב שבי ציון
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

 

העיר 'נהריה' הוקמה בתקופת "העלייה החמישית" אשר התאפיינה בעיקר בעולים שהבינו שהקרקע באירופה בוערת מתחת לרגלי היהודים, ועליהם להגר משם כל עוד אפשר. בשנת 1934 הצליחו המהנדס יוסף לוי, הבנקאי התל-אביבי היינריך כהן, האגרונום ד"ר זליג אויגן סוסקין, והגברת פאולינה ונגרובר-זלקינד, אשר ייצגה שתי משפחות ארץ-ישראליות, לרכוש ממשפחת טואיני הלבנונית שטח של 2,400 דונם צפונית לעיר עכו, סביב שפך נחל 'מפתוח', וזאת תמורת 34 אלף לירות ארץ ישראליות.

 

 

הארבעה, ללא סיוע של "המוסדות המיישבים", ייסדו את חברת 'נהריה משקים זעירים', ואימצו את המודל החקלאי שהגה האגרונום סוסקין – שהיה גם מנהיג ציוני בולט. מודל זה שאב השראה מן הישוב הקטן בדרום ספרד שנקרא מונטה אל-גאידה (Monte Algaida), שבו ביקר סוסקין במסעותיו, והוא האמין שמדובר במודל מתאים יותר להתיישבות בארץ ישראל אשר יושבה באותן שנים בעיקר על-ידי מוסדות בעלי אוריינטציה סוציאליסטית וקומוניסטית.

סוסקין כינה את המודל שלו "התיישבות אינטנסיבית על חלקת אדמה קטנה תחת ניהול פרטי", ולפיו רוכשים המתיישבים משקים על שטחים של 5, 7 או 9 דונם, והחברה המיישבת – אגודה חקלאית של המתיישבים – אחראית לפיתוח התשתיות כמו הקמת הבתים, אספקת מים, רשת חשמל, סלילת כבישים, הקמת מחסנים, דירים, לולים ורפתות, וכן רכש של כלים ובעלי חיים. האגודה המיישבת גם אחראית לניהול מקצועי ולהדרכה חקלאית של המתיישבים.

ארבעת החלוצים, המיישבים הראשונים של נהריה, היו וולטר וחנה דויטש, ויעקב ורות פאוקר. ב-10 בפברואר 1935 הם איכלסו שני צריפים נטולי תקרות, וזה קבוע כמועד הייסוד של עיר שנקראת על שם נחל אבל מלכתחילה שאפה להיות על גדות נהר. המודל החקלאי אמנם היה מפואר ומרתק, אלא שלמגינת הלב הוא לא ממש הצליח. הרעיון הכלכלי התבסס בין השאר על גידול ושיווק של מה ש-80 שנים לאחר מכן נקרא "ירקות אורגניים" ובשעתו קראו לו פשוט "ירקות איכותיים", אבל בלשון המעטה אפשר לומר שהוא "הקדים את זמנו" ובהיעדר כח קנייה וביקוש הוא נכשל כישלון חרוץ. כמעט באותו אופן נכשלו גם שאר היוזמות החקלאיות לאחר שהסתבר שמישור החוף לא מתאים לגידול של עצי פרי, ושכדי לגדל תרנגולות להטלה צריך ידע וניסיון, ולא רק אידאולוגיה וחזון.

מייסדי נהריה קרסו כלכלית ונאלצו להסב את מקור פרנסתם לתחומים אחרים.חלק מהם עבדו עבור ממשלת המנדט הבריטי, אחרים פנו לעבודות קבלנות, ומספר יזמים הבינו את הערך של יפי הטבע במקום, נזכרו בעיירות ילדותם, והחלו לפתח את ענף התיירות והמלונאות. הקליינטורה התבססה בעיקר על קצינים ואנשי ממשל בריטים שהגיעו מן העיר חרטום שבסודאן לנפוש עם משפחותיהם, וחסכו לעצמם מרחק הפלגה ללבנון. בשנת 1938 נרשמו בנהריה 100 לינות של תיירים ואורחים, וכעבור כתשע שנים לנו שם כבר 20,000 בשנה. עיר החוף הגלילית נודעה בפנסיונים לאורחים, ב'קפה פינגווין' (שנוסד בשנת 1940 עם שם מעורר השראה בקיץ ים תיכוני) ובמקומות אירוח כמו מסעדות וברים. במקביל, היוזמה העסקית של העולים, אנשי מקצועות חופשיים בני המעמד הבינוני בגרמניה, הובילה לייסוד מספר עסקים, ושניים מהם הצליחו באופן מיוחד: המחלבה ומפעל הגלידות של משפחת שטראוס, והאטליז של משפחות זוגלובק-קבילצקי, שהחל את דרכו כ"נקניק נהריה".

 

 

בתקופת המנדט והעלייה "הבלתי לגאלית" נחתו בחופי העיר כתריסר אוניות מעפילים ופעילי העלייה דאגו להחביא אותם מן הבריטים ולדאוג לקיומם. שבע מבין האוניות האלה מונצחות כיום על חוף הים של העיר באנדרטה שהקים הפסל חמי גל, תושב נהריה. במלחמת העצמאות נותקו כל הדרכים אל הישוב, והגישה התבצעה אך ורק באמצעות סירות. במהלך מבצע "עמי", בשנת 1948, שוחררה העיר עכו, ונפרצו כל הדרכים צפונה, עד לגבול הלבנון.

במחצית השנייה של שנות החמישים החלה גם בנהריה קליטה מאסיבית של עולים בכלל, ובפרט של מי שנמלטו ממדינות המגרב שבצפון אפריקה. עד לאותה עת התנהלה התנועה בעיר על אופניים ושפת הרחוב הייתה גרמנית, ועיר החוף הצנועה דמתה במידה מסוימת לעיירה גרמנית שהתבלבלה בדרך. גל העלייה הגדול יצר גם כאן את כור ההיתוך הישראלי והעיר התגבשה להיות כשאר ערי ישראל. עם זאת, למרות העשורים הרבים שחלפו, נהריה עדיין מזוהה בעיני רבים כעיר "ייקית" – על שם כינוי החיבה או הגנאי (תלוי בפרספקטיבה) אשר הוצמד לעולים מגרמניה. הסטריאוטיפ שצמוד לבני התפוצה הזאת הוא של אנשים מאוד יסודיים, חסרי חוש הומור, קפדנים ו"חולי ניקיון". למרבה הצער, בשנים האחרונות הובילה אוזלת ידה של משטרת ישראל לכך שהדימוי החיובי של העיר, כמו גם של מספר ישובים וערים אחרים במדינה, הועם בגלל פעילות עבריינית.

כאמור, השם 'נהריה' הושאל משם העצם 'נהר', על שם נחל געתון שחוצה אותה, ובחורפים גשומים במיוחד עולה הנחל הקטן הזה על גדותיו והעיר הקטנה דומה יותר לוונציה האיטלקית מאשר לעיר מחוז גלילית.

את טיול הסופ"ש שלנו נפתח השבוע בחוף ים נהריה, סמוך לשפך נחל געתון אל הים, במקום שבו בימי הקיץ המהבילים מזרזף לו זרזיף דקיק של מים דרך מנהרה גדולה ונמרח לתוך ים כחול. אולי זה מובן והגיוני, ובכל זאת, בדיעבד, משעשע לדמיין את תמימותם של מקימי נהריה שניצבו כאן, באמצע שממה גדולה, רגע לפני שאירופה עלתה בלהבות, ודמיינו לעצמם את עיר הנופש והתיירות שיכולה לקום כאן – מטר מלבנון, שני מטרים מעיר המחוז ה"גדולה" עכו. מצד שני, כפי שכולנו בישראל יודעים היטב, חוסר הברירה הוא לפעמים הזרז החזק ביותר לקדמה ופיתוח.

בקפיצה חדה של כמעט שמונה עשורים, הטיילת החדשה של נהריה נחנכה בשנת 2011 והיא יפה, נקייה, מושקעת, וכוללת ארבע מרפסות עץ שניצבות ומשקיפות אל הים האדיר. לאורך חלקים של הטיילת שתולות גינות נוי ומדשאות ובדרום המתחם בנוי מעין פארק אתגרי לפעוטות שהכניסה אליו כרוכה בתשלום סמלי. לאורך הטיילת הותקנו מתקני מים, ספסלים, שירותים ותאורה.

 

 

משפך הגעתון, עם הטיילת, אנחנו פונים דרומה לאורך החוף לכיוון הישוב הציורי 'שבי ציון'. הטיילת חוצצת בין בתי הישוב לים כמעט לכל אורכה, וככל שמדרימים הופך החוף שמימין לפראי וטבעי. פה ושם אפשר להבחין בדייג בודד שמנסה את מזלו, ובגבולה הדרומי של העיר הופך השביל המטופח לדרך כורכר כבושה שצופה אל הים ונמתח הלאה עד ל'נחל בית העמק'. אורך המסלול כולו הוא בסך הכל כארבעה קילומטרים, ומשמאל כבר נראים בתים יפים שכאילו נושקים לישוב 'שבי ציון' – ישוב שהוקם כאשר נהריה חגגה 4.

מכאן ועד לשבי ציון עוטף אותנו הטבע עם חוף מבודד, וגלי הים שבים ומסתערים, שוצפים ונסוגים, על סלעים שחורים, מאיירים אותם בכרבולות קצף לבנות. הגלים סוחפים איתם אוצרות: צדפים נדירים ביופיים, רגלי סרטנים צבעוניות, קונכיות בצורות וצבעים מדהימים, ולמרבה האסון גם לא מעט פסולת של בקבוקי פלסטיק ושאר חומרים שמזכירים לנו את הרס מעמקי הים בידי האדם.
הריח המלוח והמעורר של הים נישא באוויר, פה ושם נגלית לפנינו פיסת חוף מרוצפת בחול גס בצבע אדמה, הלשונות הלבנות של קצף הגלים נשלחות לעברינו ומשרטטות ציורים נאים על החול, ומפעם לפעם אפשר לטבול רגליים בבריכות זעירות שנוצרות בין הסלעים – לגונות קטנות שבתוכן כלואים יצורים ימיים זעירים. על הסלעים ניצבים שחפים גדולים ומקדמים אותנו בצווחות קולניות.

 

 

סרן רם לוינס, ז"ל, התגורר בישוב שבי ציון. בספטמבר 1997 הוא יצא עם חבריו, לוחמים משייטת 13, לפעולה לחיסול רב מחבלים בעיירה אנצריה שבלבנון, במה שהפך להיות "אסון השייטת". רם, יחד עם עשרה לוחמים נוספים ורופא, נהרגו, ולימים הונצחו במספר מקומות ברחבי ישראל והעולם. אימו של רם, מיכל, יזמה הקמת אנדרטת הנצחה על חוף שבי ציון, וזאת בנויה מתריסר טבלאות כורכר אשר הובאו לכאן מן האי מלטה. האבנים הגדולות נשענות זו על גבי זו ומכוונות צפונה לעבר לבנון, ועל סלע נוסף הוצב לוח ברונזה שעליו מוטבעים שמות הנופלים.

 

 

בלב הים, מרחק כמה מאות מטרים מערבה משם, הוטבעה בשנת 1999 ספינת הטילים 'כידון', של חיל הים כאשר היא הוצאה משימוש, וזאת כאתר צלילה והנצחה. לחרטום הספינה הוצמדו 12 כיסאות, כמספר לוחמי השייטת שנספו, ואל כל כיסא הוצמד שמו של אחד הלוחמים.

כך מגיעים: נהריה צמודה לכביש מספר 4, "כביש החוף הישן" שנמתח צפונה מחיפה דרך עכו ודרכה, ועד לראש הנקרה וגבול הצפון. כדי להגיע לטיילת פונים מערבה מכביש 4 ברחוב 'שדרות הגעתון', וממשיכים איתו עד לקצה המערבי של העיר. אפשרות אחרת, למי שיכול להגיע בימות השבוע, היא להגיע לעיר ברכבת. תחנת הרכבת של נהריה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מן החוף.

צילומים: דובי זכאי

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי