תפריט

טיול לסופ"ש: אל חוף סידנא עלי

על מצוק הכורכר שבצפון חוף הים של הרצליה ניצב מסגד מפואר בן יותר מ-500 שנים. רצועת החוף שלמרגלותיו פראית ומבודדת, ואפשר ללכת עליה רגלית עד לשמורת פולג שליד נתניה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

 

על מצוק הכורכר שנישא מעל הים בקצה המערבי של הרצליה ניצב מבנה מלא הוד בגווני חול, ומעליו מתנוסס צריח מסגד מרשים לגובה של כ-20 מטרים. 'חארם סידנא עלי', אשר מוכר לרובנו כ"מסגד סידנא עלי", הוא מבנה בן יותר מ-500 שנים אשר שוקם בשנת 1990 ומשמש בימינו כבית תפילה מוסלמי.

 

סידנא עלי הוא האתר שאליו אנחנו מכוונים כאשר אנחנו יוצאים לטיול אל קו החוף הצפוני של הרצליה, ואם נגיע אליו בשעות בוקר מוקדמות או בשעות ערב פחות חמות נוכל לנצל את נקודת הגובה שלצידו, לפתוח כסאות מתקפלים, לשלוף תרמוס קפה או בקבוק של בירה צוננת, וליהנות ממשב רוח מרענן ומתצפית נהדרת על קו החוף של השרון.

כמובן שאנחנו לא נהיה הראשונים לזהות את החשיבות האסטרטגית ואת היופי הטבעי של המקום, ואם נביט מעט צפונה נזהה מיד את הגן הלאומי 'אפולוניה' שמנוהל ומתוחזק על-ידי רשות הטבע והגנים. אי שם סביב המאה השישית לפני הספירה, בתקופת הכיבוש הפרסי, שכנה על מצוק הכורכר הזה עיר פניקית בשם ארשוף – על שמו של אל הסער והמלחמה הפניקי. תושבי ארשוף עסקו במסחר ימי ובייצור צבע הארגמן, שאותו מכרו ברחבי הים האגאי, והישוב שהשקיף מעל קו החוף הוסיף להתפתח גם בתקופה ההלניסטית, תחת השלטון הסלאוקי. בתקופה זאת החלו תושבי העיר, כעת כבר תחת השפעה יוונית, לכנות את הישוב שלהם בשמו היווני של אותו אל, אפולו, וקראו לה 'אפולוניה'.

"הרצליה הקדומה" הוסיפה להתפתח בתקופה הרומית והוקם בה נמל ששירת לא רק את השיט בין נמלי החוף המזרחי של הים התיכון אלא גם את המסחר עם איטליה מחד וצפון אפריקה מאידך, וזאת הייתה העיר הגדולה ביותר על קו החוף בין יפו לקיסריה.
בתקופה הביזנטית שוב השתנה שם העיר והיא נקראה סוזוסה, ובמאה החמישית והשישית זאת הייתה העיר הגדולה בשרון לאחר קיסריה, והתגוררו בה נוצרים רבים לצד שומרונים. יש שסבורים שהשומרונים התיישבו באותה תקופה בסוזוסה מפני שסברו שבסמוך לעיר נמצא קברו של עלי הכהן.

ארשף-אפולוניה-סוזוסה הוקפה בחומה לראשונה בתולדותיה רק לאחר הכיבוש המוסלמי בשנת 640, וזאת לנוכח התקפות חוזרות ונשנות של ציי הביזנטים, ובשנת 809, לאחר מות הח'ליף הארון א-רשיד ערכו המוסלמים פרעות בקהילה השומרונית המקומית והחריבו את בית הכנסת שלה. ארסוף נכבשה בידי הצלבנים בשנת 1101 והייתה לאחוזה פיאודלית בשם 'ארסור', אבל 86 שנים לאחר מכן, לאחר תבוסת הצלבנים בקרב קרני חיטין, היא נכבשה בידי המוסלמים וביצוריה נהרסו. 4 שנים לאחר מכן נכבש האזור כולו מחדש בידי צבאו של ריצ'רד לב-הארי והיא נותרה בשליטה צלבנית למשך קרוב ל-60 שנים נוספות, שבמהלכן נבנו בה מצודה גדולה, חומה, ונמל חדש.

 

 

לא כל סוף הוא התחלה חדשה

סופה של ארסור הגיע בשנת 1265 כאשר הסולטאן הממלוכי בייברס כבש אותה לאחר 40 ימי מצור והחריב אותה עד עפר. בייברס האמין בשיטת "האדמה החרוכה" שנועדה למנוע מן הצלבנים מחשבות על חזרה לארץ ישראל וכמו ברוב ערי החוף האחרות בישראל הוא שיטח את חומותיה והשתמש באבני החומה כדי לסתום את הנמל. אגב, כמו לטייקונים בני זמננו, גם לבייברס היה אינטרס מסחרי כאשר החריב את רוב נמלי הארץ באותה תקופה: הוא רצה שהסחר הימי, והמיסים האדירים שכרוכים בו, יבוצע דרך נמל אלכסנדריה הקרוב יותר לבירתו, קהיר.
כאשר יושבים על המצוק, ומביטים מערבה ולכל מרחבי הים, קל לדמיין את הסירות והאוניות שהתרוצצו להן בין הגלים עד לתקופת הכיבוש הממלוכי, נושאות את מטענן אל ארצות רחוקות ומהן לכאן, אל קו החוף שעליו מונחים כעת שרידיה של חומת העיר.

בייברס עצמו, יליד שבט טורקמני מערבות קזחסטן, נמכר בצעירותו לעבדות ושימש כשכיר חרב עד שהשתלט על הסולטנות של קהיר. כמו רוב הממלוכים (שכירי חרב לא מוסלמים ששירתו שליטים מוסלמים) בייברס הפגין קנאות דתית מוסלמית שהתבטאה בין השאר בכפיה דתית (על מוסלמים בלבד) ובהקמת מסגדים ומקומות קדושים (למשל שיפוץ כיפת הסלע בירושלים). כמו רוב כובשי הארץ גם בייברס יישב את אזורי הגבול – במקרה זה הגבול הימי – בפליטים ותושבים נאמנים לו, ובתקופתו הוקם בסמוך לחורבות ארסור ישוב שבו יושבו פליטים כורדים וטורקמנים שנמלטו מערבות אסיה. הישוב נבנה מדרום לחורבות ארסור ולצידו נבנה ריבאט – מתחם מסגד מבוצר שבו שכן כח פרשים שנועד לקדם כל מתקפה, ולצידו התקיים שוק עבדים.

יורשיו של בייברס בנו במקום, בשנת 1481, מסגד על שם קדוש מוסלמי בשם עלי בן-עולים. יש רק בעיה אחת: למרות שהמסורת הערבית מספרת שבן עולים היה לוחם גדול ונחשב לאחד מצאצאי החליף עומר בן אל-ח'טאב – לא ברור אם האיש זכה בקדושתו בגלל שנהרג בקרב מול הצלבנים בשנת 1250, או שמא בקרב שנערך כ-170 שנים קודם לכן, בשנת 1081 בקרב כנגד הביזנטים…

 

 

כך או אחרת, הממלוכים הקימו במקור מבנה עץ אשר שודרג במהלך השנים למבנה המרשים של ימינו, והמסגד שרד באתר זה במשך יותר מ-500 שנים. בשלהי תקופת השלטון העותמני התקיים לא הרחק מן המסגד כפר דייגים בשם אל-חרם (אולי על שם המילה הערבית 'חראם' שמשמעותה הקדש) שמנה כ-300 תושבים, ובתקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939) נהגו להתאסף כאן לאומנים ערבים שהעדיפו לפזר את הישוב היהודי מארץ ישראל המנדטורית.

בתקופת המנדט הקימו הבריטים מצפון למסגד תחנה של משטרת החופים ועליה רדאר ששימוש לאיתור אוניות מעפילים. אנשי ה'הגנה' תקפו את תחנת המשטרה במטרה להרוס את הרדאר, אבל היא שוקמה בידי הבריטים תוך זמן קצר. הישוב אל-חרם התקיים עד להקמת המדינה, תושביו נמלטו או גורשו במלחמת העצמאות, ושרידיו נמצאים כיום בתחום הגן הלאומי אפולוניה. מסגד סידנא עלי, כאמור, נותר בשיממונו עד לשנת 1990, אז שופץ בידי הווקף המוסלמי ומאז הוא משמש כבית תפילה פעיל.

לאחר שנסיים להתפעל מן הנוף המהמם אפשר לרדת מכיוון מגרש החניה של המסגד על מדרגות גדולות שמוליכות עד לחוף הים. אנשי הרצליה הוותיקים יורדים מכאן דרומה אל חוף הרחצה המסודר, אבל אנחנו פונים צפונה, לטיול רגלי למרגלות מצוק הכורכר. הדבר הראשון שניתקל בו הוא "הבית של ניסים" – מבנה שבנוי מסלע כורכר וניצב כיום כמעט בצמוד לקו המים. בארבעה העשורים האחרונים מתגורר כאן ניסים, ואם יתמזל מזלכם ותפגשו בו תוכלו לבקש ממנו לסייר בביתו המיוחד, בתשלום סמלי. אם ניסים לא בסביבה תוכלו להציץ מבעד לגדר המסוגננת שבנויה מאבני כורכר ומצדפים, ולראות מאחוריה פסלי אבן נאים.

 

 

מכאן ממשיכים בצעידה רגלית צפונה, לאורך החוף, מותירים מאחור את סימני הציוויליזציה. החוף פראי, ציפורים בודדות צוללות לעבר מצוק הכורכר, מרחפות סביב ושומרות על גוזליהן שבקינים. על קטע החוף הזה כמעט ואין צדפים אבל הוא משופע בהמון אבני כורכר קטנות וכדאי להרים אותן ולגלות צורות מרהיבות, שחלקן מזכירות דפים דקים. גם מצוק הכורכר שגולש לים מורכב מאלפי "דפדפי כורכר" דקים שפוסלו על-ידי הרוח והמים. עם זאת, יש להתרחק מקו המצוק בגלל סכנת התמוטטות שלו.

בהמשך המסלול נמצאים שרידי החומה הצלבנית שבייברס ריסק אל החוף וסתם באמצעותה את הנמל, ואפשר לטפס ולעבור מעליהם. מכאן וצפונה החוף הופך להיות סלעי, מקסים, ובין הסלעים נפגוש בריכות שכשוך חמימות שבתוכן מתרוצצים סרטנים ושוחים דגיגים שנלכדים בהן בעת השפל.

כך מגיעים: מכביש החוף (כביש 2) פונים במחלף רבין לכיוון כפר שמריהו והרצליה, ונוסעים מערבה ברחוב קרן היסוד. כבר מכאן מוצב שילוט לכיוון גן לאומי אפולוניה, ואנחנו נפנה ימינה, צפונה, בכיכר השנייה אל רחוב וינגייט (שמתמזג לרחוב גולדה מאיר) ומממנו שמאלה לרחוב יגאל ידין. מכאן כבר נראה את המסגד ונמשיך ישר אל רחבת החניה החולית שלצידו.

צילומים: דובי זכאי

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי