תפריט

המשטרה חטפה דו"ח: הפרויקט הכושל של מצלמות המהירות

דו"ח חמור מאד של מבקר המדינה מתאר כשל מערכתי של המשטרה שגרם לבזבוז של עשרות מיליוני שקלים בגלל הפעלה רשלנית של מערך מצלמות המהירות האלקטרוניות, כמו גם כשלים ערכיים בטיפול בדוחות שנרשמו לשוטרים ולקציני משטרה בכירים.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מבקר המדינה התיר היום (ד') לפרסום דו"ח ביקורת חמור מאין כמותו אשר חשף ניהול רשלני ביותר של המשרד לבטחון הפנים ושל משטרת ישראל בפרויקט הדגל של אכיפת מהירות בישראל – המצלמות האלקטרוניות, וטיפול כושל בעשרות אלפי דוחות תנועה שנרשמו לנהגים.

 

מצלמת מהירות

 

בין הגילויים החמורים ביותר של המבקר נמצאו מחיקות בפועל של דוחות מהירות שנרשמו לעובדי הארגון שמנהל את פרויקט מצלמות המהירות – שוטרים, קצינים, וקצינים בכירים מאד, באופן שלטענת המבקר "פוגע הלכה למעשה באמון הציבור במשטרה".

הממצא המשמעותי ביותר הוא שמשטרת ישראל לא מנהלת ביעילות את מועדי הדיונים שנמסרים לה על-ידי בתי המשפט לתעבורה, וכתוצאה לכך "מתבזבזים" עשרות אלפי מועדי דיון – בשנים 2013 ו-2014 לבדן לא נוצלו כ-39,000 מועדי משפט, כלומר כ-21% מן המועדים שהוקצו לכלל המערכת – – וכל זאת בשעה שהעומס על בתי המשפט לתעבורה ממילא בלתי נסבל.

כתוצאה מן הכשל הארגוני נאלצו השוטרים למחוק מחמת התיישנות כ-55,000 כתבי אישום – בהם גם בגין עבירות תנועה חמורות – אשר לא טופלו במסגרת המועדים החוקיים. כך נעלמו הלכה למעשה ממערכת האכיפה והתיעוד עשרות אלפי דוחות מבלי שעברייני התנועה נענשו.כריכת דוח המבקר

המבקר מצא כשלים בהקמת פרויקט הדגל של משטרת ישראל לאכיפת מהירות אלקטרונית, בתפעול השוטף של הפרויקט, ובהחלטות תמוהות להוצאת כספים נוספים גם לאחר שקברניטי הפרויקט הבינו שקיימת בעיה ושהמצלמות "חרוצות מידי" ומפיקות עודף דוחות מהירות יחסית לאפשרויות הטיפול של המערכת המשטרתית.

 

כך עוצרים את העומס: מנטרלים מצלמות

עד מועד סיום הביקורת השקיעה מדינת ישראל כ-100 מיליון ש"ח בהקמת פרויקט א-3, ומאז הוא עולה למשלם המיסים 21 מיליון ש"ח נוספים בכל שנה.

אלא שבעקבות העומס שנוצר בבתי המשפט, ובעיקר בתוך המערכת הביורוקרטית המשטרתית, החליטו באגף התנועה של המשטרה להפחית את הלחץ שמוסיף פרויקט האכיפה האלקטרונית על ידי הורדת ה"תפוקה" של המצלמות. אנשי התפעול העלו משמעותית את סף האכיפה של רבות ממצלמות המהירות, עד שבסופו של דבר הן צילמו רק את מי שנהג במהירויות גבוהות פי 2 או יותר מן המהירות החוקית.

במקרים שונים נוטרלו מצלמות לגמרי בכך שסף האכיפה שנקבע בהן היה 250 קמ"ש – מהירות שאף מכונית בישראל לא מסוגלת להגיע אליה ללא ביטול מנגנון הגבלת המהירות האלקטרוני.

מצלמה

חמורה עוד יותר העובדה שגם בתוך אי הסדר הכללי בתחום זה לא הושם דגש מספיק על טיפול דווקא בעבירות החמורות ביותר. כתוצאה מכך נמחקו יותר ממחצית כתבי האישום כנגד מי שביצעו לכאורה את העבירות החמורות מכל – כאלה שלא אמורות להיות מטופלות במסגרת מוקד ההפעלה אלא ביחידה המרכזית של אגף התנועה. בנוסף גם לא נוהל מרשם מסודר ויעיל של עבריינים סדרתיים.

"המידע שנצבר ממערך המצלמות לא נוצל כראוי לשם איתור עברייני תנועה מועדים וטיפול מתאים בהם; ואף לא לשם החמרה עם עבריינים כאלה בעת קביעת רף הענישה", נכתב בדו"ח, "כתוצאה מכך נפגעה גם השוויוניות באכיפת החוק, דווקא כלפי העבריינים הקשים יותר".

חשוב להדגיש שללא כל קשר למצלמות המהירות נמצא חוסר יעילות ארגוני באגף התנועה, שכתוצאה ממנו נמחקו בין השנים 2015-2012 כ-55,000 כתבי אישום שניתנו בגין עברות תעבורה מחמת התיישנות – ורוב כתבי האישום שנמחקו לא הונפקו על-ידי המצלמות האלקטרוניות.

סדקים בפרויקט הדגל

המבקר עוסק אמנם בכשל של המנגנון המשטרתי להסתנכרן כראוי עם מערכת בתי המשפט, אבל מתרכז באופן מיוחד בפרויקט הדגל של המשרד לבטחון הפנים ושל אגף התנועה באכיפת מהירות – פרויקט 'א-3', אשר נהגה במטרה "להגביר את הבטיחות בדרכים, להפחית את מספר ההרוגים ולשפר את תרבות הנהיגה בישראל על ידי הגברת ההרתעה".

הפרויקט החל לפעול במרץ 2012, בניהולה ובפיקוחה של 'יחידת א-3' באגף התנועה במשטרה (את"ן), באמצעות חברת מל"ם תים שנבחרה במכרז.

עלות הקמת הפרויקט, עד למועד הביקורת, הייתה כ-40 מיליון ש"ח שנבעו מן הסעיפים הבאים: עלות הקמת כל עמדת הפעלה עומדת על כ-100,000 ש"ח, עלות מצלמה כ-185,000 ש"ח ועלות הקמת עמדת דמה כ-28,000 ש"ח. בנוסף הוקם מוקד לשליטה מרחוק במערכת, ולהנפקת הדוחות וטיפול בהם, בעלות של מיליוני שקלים נוספים, ולכך יש להוסיף את התקציב השוטף להפעלת הפרויקט ולתחזוקתו.

תקציב התפעול מוערך בכ-21 מיליון ש"ח לשנה וכולל את עלות התחזוקה של מערך המצלמות אשר משולמת לחברה הזוכה על פי שעות הפעלת המצלמות ונאמדת ב-600,000 ש"ח לחודש, וכן עלות שכר השוטרים, הוצאות רכב וכעוד.

עד לינואר 2015 הוקמו 120 עמדות פעילות וכן 19 עמדות דמה, ובין העמדות הפעילות מנוידות 45 מצלמות רמזור ו-15 מצלמות מהירות.

מתחילת הפעלת פרויקט א-3 – במרץ 2012, ועד לדצמבר 2014, תיעדו המצלמות כ-260,000 עברות תעבורה שעל פיהן הפיקה המשטרה כ-226,000 קנסות (כ-87% מן העברות המתועדות) וכ-33,000 כתבי אישום (כ-13%). לכך יש להוסיף, כמובן, את התיעוד של מאות אלפי עבירות נוספות בשנת 2015 ותחילת 2016.

בזבוז כספי משלם המיסים ניכר אפילו בהתארגנות הלוגיסטית להקמת מערך השליטה במצלמות. המבקר מצא שהמשרד לבטחון הפנים והמשטרה הקימו מרכז שליטה ובקרה בשטח של 1,603 מ"ר, ועוד 1,120 מ"ר שטחי שירות, כך שיהיה מסוגל לנהל, באמצעות 74 שוטרים, 300 מצלמות.

אלא שבפברואר 2015 פעלו במרכז השליטה והבקרה פחות מ-20% מהשוטרים שתוכננו לפעול בו, חלק גדול של המרכז לא אוכלס ובחלק גדול משטחי השירות לא נעשה שימוש כלל.
המבקר מצא, למשל, שבמרכז הוקמו מטבח וחדר אוכל עם ציוד שעלותו יותר מ-400,000 ש"ח, אולם במטבח ובחדר האוכל, על ציודם, כלל לא נעשה שימוש.

כתבי האישום נמחקו

באופן טבעי, במערכת שממילא לא עמדה בעומס גרמה התפוקה האדירה של מצלמות המהירות לעומס גדול נוסף, אבל במקום לייעל את המערכת ולמצוא פתרונות בחרו אנשי המשטרה לנסות ולצמצם את תפוקת המערכת.

המבקר מצא, בין השאר, ש:"על מנת לבלום את הצטברות כתבי האישום ללא מועד משפט העלתה המשטרה את סף האכיפה של רבות ממצלמות המהירות הפרוסות בכבישי הארץ, וכיילה אותן כך שיצלמו רק נהיגה במהירות העולה בהרבה על המהירות המותרת. בפועל, רבות מן המצלמות לא פעלו אלא כשכלי רכב נסעו במהירות הגבוהה פי שניים ומעלה מן המהירות המותרת.

העלאת ספי האכיפה יצרה "תיעוד סלקטיבי" והורידה באופן חד את מספר האירועים שצולמו, ואת מספר כתבי האישום והקנסות שהופקו על סמך המצלמות.

"לדוגמא", נכתב בדו"ח, "ביוני 2014 נקבע כי בכביש עירוני מסוים, שמהירות הנסיעה המותרת בו היא עד 60 קמ"ש, יהיה סף האכיפה 135 קמ"ש, כלומר פי 2.25 מן המהירות המותרת.

בכביש בין-עירוני במחוז ירושלים, שהמהירות המותרת בו היא עד 80 קמ"ש והוא מוגדר ככביש אדום, נקבע כי סף האכיפה יהיה 165 קמ"ש, משום שבאותה עת הצטברו 4,000 כתבי אישום באזור ירושלים שהמתינו למועדי משפט.
בדיון מיולי 2014 קבעה ראשת המחלקה: "במקום בו יש עומס עצום מבחינת בתי המשפט… יש לאכוף עברות אור אדום בלבד", כלומר לא לאכוף כלל עברות מהירות שנעברו באותו מקום".

משנת 2013 עד שנת 2014, על אף הקמת עמדות והוספת מצלמות, חלה ירידה בשיעור של 46% בהפקת דוחות התנועה – מכ-17,000 ל-9,000 (לכל מצלמה).

מספר האירועים החודשי הממוצע שתיעדה כל מצלמה ירד בשנת 2014 ב-28% לפחות לעומת שנת 2013, ובמקביל לכך עלה מספר העברות המתועדות אשר נפסלו בין השנים 2014-2012 במוקד ההפעלה ב-45% בקירוב, והגיע לרבע בערך מכלל האירועים שצולמו.

למרות כל זאת – "נמצא שבאת"ן לא התנהלו פיקוח ובקרה על הליכי הבחינה וההחלטה המתקיימים לגבי אירועים שצולמו, לרבות עברות תנועה שאושרו כבסיס לדוחות ולכתבי אישום; לא על אירועים שנפסלו; ולא על הצטברות כתבי אישום בגין עברות תנועה חמורות שלא טופלו ושנמחקו".

המבקר מצא שמחודש ינואר עד לספטמבר 2014 סווגו 42 אירועים כ"עברות תעבורה חמורות", אך פחות ממחציתם נבדקו והועברו כנדרש לטיפול היחידה המרכזית של אגף התנועה, ולכן "נמחקו כלא היו העברות החמורות שביצוען תועד במצלמות המשטרה אך לא טופלו במשך ארבעה חודשים".

עוד נמצא שביחידת א-3 "לא פעלו לניצול המידע שצברה לשם איתור עברייני תנועה מועדים והעברת הטיפול בהם ליחידה המרכזית של אגף התנועה; אף לא לשם החמרה עם עבריינים כאלה בעת קביעת רף הענישה".

מי ישמור על השומרים?

פרק מטריד במיוחד מוקדש על-ידי המבקר לטיפול של יחידת א-3, ושל אגף התנועה במשטרה בכלל, לטיפול בעברות תעבורה של נהגי כלי רכב משטרתיים שתועדו במצלמות האלקטרוניות.
המבקר מצא ש-53% מן המקרים שבהם תועדו כלי רכב משטרתיים נוסעים במהירות מופרזת לא טופלו, ולכן התיישנו.

חמור במיוחד היה הטיפול הלקוי של המשטרה בעברות תעבורה של נהגי כלי רכב משטרתיים שתועדו במצלמות האלקטרוניות. עד פברואר 2015 לא הושלם הטיפול בכ-53% מהדוחות שניתנו לכלי רכב משטרתיים… (וכתוצאה מכך) המשטרה נאלצה למחוק מאות רבות של עברות תעבורה מחמת התיישנות".

"דרך הטיפול בעבירות התנועה של שוטרים ושל קציני משטרה בכירים", קובע המבקר", ובמיוחד מסירת דיווחים שאינם מדויקים לצורך ביטול דוחות התנועה, מציבה תמונה עגומה של התרבות הארגונית השלטת במשטרת ישראל. הממצאים בנושא זה בצירוף קלקולים בתרבות הארגונית במשטרה שעלו בבדיקות קודמות של משרד מבקר המדינה והפרשות שנחשפו לציבור בעת האחרונה בייחוד בקשר לדרג הבכיר במשטרה, יוצרים תמונת מצב מדאיגה של התנהלות המשטרה".

הכסף של הציבור, לא שלנו

מבקר המדינה מצא ליקויים בניהול ובבקרה של ההתקשרות בין המשרד לבטחון פנים, ושל משטרת ישראל, עם החברה שהקימה ומתפעלת את מצלמות המהירות האלקטרוניות.

תכנון של כל עמדת הפעלה, הקמתה והפעלתה, מחייבים הכנת "תיק שטח" שכולל מפרט טכני, כתב כמויות, הצעת מחיר ורשימה של פעולות לביצוע ואישורים נדרשים.

"נמצא שבאוגוסט 2011 אישר ראש הפרויקט תשלום לחברה הזוכה בסך 2.3 מיליון ש"ח עבור הכנת 110 תיקי שטח, אף על פי שעד אותו מועד סופקו לשביעות רצון המשטרה 30 תיקי שטח בלבד. זאת ועוד, באותו חודש אישר ראש הפרויקט תשלום נוסף לחברה בסך 5.6 מיליון ש"ח עבור השלמת שלב נוסף בפרויקט, שלב שטרם הושלם בפועל. בכך הקדימה המשטרה תשלומים לחברה בהיקף כספי של מיליוני ש"ח שלא בהתאם לשלבים שנקבעו בתנאי המכרז. ראש הפרויקט עדכן בדבר את יו"ר ועדת המכרזים ואת המשנה למנכ"ל במשרד לבט"פ, אולם הם לא דנו בחלופות – אישור התשלומים או דחייתם".newspress_speed_camera+speed_sign

אלא שלמרות כל התקלות בהתקשרות עם החברה הזכיינית, ובעיקר על רקע העובדה שמפעילי המערכת ממילא צמצמו את התפוקה שלה כדי להפחית את העומס על בתי המשפט – בחודש מרץ 2015 הזמין המשרד לבטחון הפנים 40 מצלמות נוספות על ה-60 שכבר נמצאו בשימוש – והתקנתן של אלה הושלמה עד לסוף שנת 2015.

"משרד מבקר המדינה רואה בחומרה את הכשל המערכתי בהפעלה יעילה של מערך מצלמות שעלותו, למן הקמתו, מסתכמת ב-100 מיליון ש"ח ויותר. חומרה יתרה רואה משרד מבקר המדינה בהזמנת 40 מצלמות נוספות, הכרוכה בתוספת של 4.8 מיליון ש"ח בקירוב להוצאה השנתית השוטפת של הפעלת פרויקט א-3, עוד טרם פתרה המשטרה את הכשלים בהפעלת המצלמות הראשונות שהותקנו" – נכתב בדו"ח.

יכול להיות שאחת הסיבות להפקרות שמתוארת בדו"ח היא שאף משרד ממשלתי לא היה אחראי ישירות על הכסף שנשפך לתוכו.

מבקר המדינה בדק ומצא ש"את שלב ההקמה של פרויקט א-3 מימנו כספי "הקרן למימון פעולות למניעת תאונות דרכים", שהוקמה בשנת 1980 ופורקה בשנת 2001. נמצא כי לא הוסדרה כדין העברת נכסי הקרן לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ובאמצעותה למימון הפרויקט".

במילים פשוטות, היות שהכסף לפרויקט א-3 הגיע מקרן עזובה ולא מטופלת ולא על-חשבון תקציבים שוטפים של משרדי ממשלה – לא מן הנמנע שהיה קל יותר להשתמש בו מבלי לתת דין וחשבון.

החטא הקדמון

מה שמוזכר רק ברפרוף על-ידי המבקר, ולמרבה הצער לא מקבל את החשיבות הראויה לו, הוא בעצם "החטא הקדמון" שבגללו נגרמה התקלה המביכה הזאת מלכתחילה.

במקור, פרויקט מצלמות המהירות הובל על-ידי משרד התחבורה עוד החל משנות התשעים המוקדמות, אולם לא התקדם הרבה עד שהופקד בשנת 2005 בידי המשרד לבטחון הפנים.
אלא שמשלב זה ואילך לא נוהל הפרויקט – שמטרתו הלכאורית הייתה להגביר את הבטיחות בדרכים ולמנוע תאונות – עם הכוונה בטיחותית כלשהי.

כך, למשל, מיקומי העמדות לא נקבעו לפי מחקר בטיחות אלא בעיקר במקומות שבהם אפשר היה להעריך שיימצאו הרבה נהגים נורמטיביים שנוהגים מהר.

אף מחקר מקדים גם לא בחן בכלל את הקשר בין מהירות, ובין אכיפת מהירות, לבין הפחתת מספר תאונות הדרכים או הנפגעים – מחקר כזה החל ללוות את הפרויקט רק לאחר הקמתו.

המבקר מזכיר אמנם במשפט אחד ש"בשלב עריכת המחקר לא ניתן לספק אומדן סטטיסטי אמין להשפעת המצלמות על תאונות הדרכים בקטעי הדרך והצמתים שבהם הוצבו המצלמות" – אבל לא מתייחס לעובדה שעדיין לא הוכח כל סוג של תועלת לפרויקט שעלה למשלם המיסים 100 מיליון ש"ח ויוסיף לעלות לנו עשרות מיליוני ש"ח בשנה גם בעשר השנים הבאות.

ההתייחסות היחידה בדו"ח המבקר לקשר בין בטיחות בדרכים לבין אכיפת מהירות מובאת בשש שורות בעמוד 37 של הדו"ח (מתוך 62 עמודיו), בדברים הבאים: "בתשובתו מאוגוסט 2015 למשרד מבקר המדינה מסר מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים כי עמדת הרשות, כפי שהובאה בנובמבר 2014 לפני יו"ר הוועדה הציבורית לקביעת מיקומי מצלמות א-3, היא שסוגיית הרחבת הפרויקט צריכה להיבחן במסגרת מכלול המשאבים המוקצים למאבק בתאונות הדרכים, וכי העובדה שהדבר לא נעשה כך, כמו גם הנתק בין הגורם האחראי לביצוע ובין הגורמים המממנים, הם תמריץ מובהק לניהול לא יעיל של הפרויקט".

 

תגובת המשרד לביטחון הפנים:

מיד עם קבלת טיוטת דו"ח המבקר החל המשרד לפעול ברוח המלצותיו, ובין השאר הוחמר על פי הנחיית השר ארדן נוהל הטיפול בדו"חות של קצינים בכירים.

יש להדגיש שקיים פער עצום בין כמות הדו״חות שמצלמות א-3 מסוגלות לייצר אל מול היכולת של בתי המשפט לתעבורה להעמיד לדין נהגים שביצעו עבירות תנועה. מצלמות א3- מסוגלות להפיק מיליוני דו״חות בשנה, אך בפועל בתי המשפט מוגבלים בהיקף הדיונים ומסוגלים לקיים כ-90,000 דיונים בלבד.

המחסור החמור בשופטי תעבורה ובמועדי משפט הוא גורם משמעותי שמגביל את יכולת ההעמדה לדין, וכל עוד לא יהיה מספר מספק של שופטי תעבורה המשטרה לא תוכל להפעיל את כל המצלמות שהותקנו.

עיקרי תגובת משטרת ישראל:

  1. פרויקט א-3 נמצא עדיין בשלבי התהוות והרחבה, וכחלק מתהליכי תחקור ולמידה נערכו בו שינויים מרחיקי לכת.
  2. בפרויקטים מסוג זה התהליכים הינם ארוכי טווח
  3. המשטרה סבורה שהמחסור במועדי משפט מונע אופטימיזציה של הפרויקט.
  4. בהתבסס על מודל מתמטי של חקר ביצועים הורדו כבר בתחילת 2014 ספי האכיפה ובעקבות כך נצפתה עליה של כ-60% במספר הדוחות.
  5. בהתייחס לשתי מצלמות שבהן עמד רף האכיפה בעת הביקורת על 250 קמ"ש מדובר בכיול שאיתו הן מגיעות מהיצרן לזמן קצר לשם ביצוע בדיקות טכניות
  6. לעניין עבירות חמורות שלא הועברו לימ"ר – הליקוי תוקן.
  7. לעניין דוחות תנועה של שוטרים – נכתבו נהלים חדשים ומחמירים שמאפשרים טיפול מהיר ויעיל.