חדשות רכב ותחבורה

האזרח כמטרד: עיריית תל אביב והמרדף אחר ב.ב.

העיריה אמנם התרשלה בהצבת תמרורים אבל זה לא מנע ממנה לרדוף במשך למעלה משנה אחרי ב.ב. ולהטריד גם את בית המשפט. כאשר בית המשפט הוא "המגרש הביתי" שלה שום דבר לא מונע מן הרשות לרדוף ולהציק לאזרחים שומרי חוק

0

"סבורני", כותבת השופטת עדי יעקובוביץ' מבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב בסיכום החלטתה, "כי לא היה מקום להיכנס להליך משפטי שעה שהמבקש פנה תחילה את אגף החנייה בבקשה לביטול (הקנס) ותמך בקשתו באסמכתאות המתאימות… על הרשות היה לבחון בכובד ראש את טענות המבקש כבר בשלב המנהלי ולברר אלו ראיות עומדות לרשותה, טרם תאלץ את המבקש להיכנס להליך משפטי-פלילי. הדברים נכונים, על אחת כמה וכמה, כאשר המשיבה היא שמחזיקה בידיה תמונות ממקום העבירה ורישום אודות מיקום הצבת שלטים ותוכנם ובנקל יכולה הייתה לבדוק את טענות המבקש… לאור האמור לעיל אני קובעת כי המשיבה תישא בהוצאות הגנתו של המבקש במלואן".

 

 

דברים אלה, אשר מיד לאחריהם מגיעה הפתעה רעה מאד, מסכמים סאגה שארכה יותר משנה ואשר מתארת, בזעיר אנפין, כיצד מנצלת הביורוקרטיה את כוחה הרב לרעת האזרח, ומבזבזת משאבים ציבוריים יקרים באופן מציק ומטריד.

תחילת הפרשה כאשר ב.ב, נהג רב ותק וניסיון, נכנס באחת מתוך שלוש כניסות אל חניון מוסדר של עיריית תל-אביב, בסמוך לתחנת הרכבת 'סבידור', פנה שמאלה באחד הצמתים וחנה מימין לנתיב, במקום שממנו יצאה באותו רגע מכונית אחרת. ב.ב. נסע למחוז חפצו, וכאשר חזר למחרת למכוניתו הופתע לגלות עליה דו"ח בגין חניה במקום אסור.
כאשר הסתובב בחניון גילה ב.ב. שבמספר מקומות בו ניצבים שלטי איסור חניה, אלא שאף אחד מאלה לא נמצא בנתיב הנסיעה שבו נסע, וגם לא לאחר הצומת שבו פנה. על שפת המדרכה במקום החנייה אין סימון לאיסור חנייה, וגם אין שם כל הפרעה לתנועה לכן לא נראה שיש סיבה שלא לחנות שם. בנוסף, נהגים רבים אחרים סבורים גם הם שמדובר במקום חנייה מוסדר וזה כמובן מספק שפע של "פרנסה" לפקחי החנייה של עיריית תל-אביב.

ב.ב, שמכיר היטב את החוק ולא נוהג לעבור עליו, צילם את האתר על נתיביו ותמרוריו ופנה אל מחלקת החנייה של עיריית תל-אביב כדי להעמיד אותה על הטעות, לבטל את הדו"ח, ואולי גם לזכות במקום בגן עדן על-ידי כך שאנשי המחלקה ידאגו לתיקון הטעות שפוגעת מן הסתם בנהגים רבים.

כמובן שאם אנשי מחלקת החנייה של עיריית תל אביב היו מצדיקים את המשכורות שלהם לא הייתם קוראים כרגע את הידיעה שאתם קוראים, ולא מיותר להזכיר גם את החשיפה המעניינת של עמיתנו דובי בן גדליהו ב'גלובס', לפיה עיריית תל-אביב תגבה השנה 256.56 מיליון שקלים מקנסות חנייה. קראתם נכון: יותר מרבע מיליארד שקלים נכנסים לקופת עיריית תל-אביב השנה מדוחות תנועה וחנייה!

 

 

מכל מקום, כאשר הוא מצויד בצילומים ממקום החנייה, ובהוראות החוק המתאימות, פנה ב.ב. למחלקת החנייה של העיריה תוך שהוא סבור לתומו שהאירוע יסתכם בטרדה של ניסוח מכתב בקשה ושל המשלוח שלו בדואר.
במחלקת החנייה של עיריית תל-אביב לא התרשמו יתר על המידה מן ההתכתבויות עם ב.ב. או מן המסמכים ששלח שמבססים את הטיעון המשפטי שלו, והם שלחו אותו להגיש בקשה להישפט. זה המקום להזכיר שמשפטים שנוגעים לדוחות שמונפקים על-ידי הרשויות המקומיות מתנהלים ב"בית המשפט לעניינים מקומיים", שהוא – אם לומר זאת בעדינות, "המגרש הביתי" של הרשויות ולכל הפחות לא מקום שמפנק את האזרחים באוזן קשבת ובאמפטיה רבה, או כזה שנוטה להעיר לרשויות על התנהגויות פוגעניות כלפי אזרחים.

זאת ככל הנראה גם אחת הסיבות לכן שידן של הרשויות כל כך "קלה על ההדק": בסופו של יום הפקידים ממילא מגיעים לעבודה ובכלל זה גם אל בתי המשפט, ואילו אזרח נאלץ לבזבז זמן וכסף כדי להילחם על צדקתו ולהוכיח את חפותו.
בבית המשפט לעניינים מקומיים ניצבים מול האזרח תובע או תובעת מטעם הרשות, שהם אנשים בעלי רקע משפטי. בחלק ניכר מן המקרים הם מנסים ללחוץ על האזרחים להגיע ל"עסקת טיעון" שבמסגרתה יודו בעובדות (או בעובדות אחרות) תמורת קנס או עונש מופחתים. במקרה של ב.ב. אמורה הייתה התובעת, ק.ג, להבין את מה שקבעו בהמשך הדרך שתי שופטות: החוק בעניין זה ברור ולא משתמע לשתי פנים: צומת מבטל תמרור, ואם עיריית תל-אביב חפצה לגבות קנסות חנייה באותו מקום עליה להתכבד ולהציב תמרורים במקומות המתאימים.

אבל במקום לבטל את האישום בו במקום בחרה התובעת העירונית לנהל דיון "הקראה" (דיון ראשון שבמסגרתו כופר הנאשם באשמתו או מודה בה), ולקבוע עם בית המשפט דיון נוסף, דיון הוכחות, שאליו הוזמנו גם הפקח שרשם את הדו"ח ואשתו של ב.ב. שהעידה על מהלך האירוע. סיכום ביניים: ב.ב. חטף דו"ח על לא עוול בכפו, סדרת התכתבויות עם מחלקת החנייה בזבזה את זמנו ללא כל תועלת, וחצי יום עבודה בוזבז על נסיעה לבית המשפט, המתנה, דיון וחזרה ממנו.

גם במהלך הדיון השני, כעבור מספר חודשים, יכלה התובעת העירונית לעשות את הדבר הנכון, לסגת מכתב האישום ולהתנצל בשם העירייה. אבל כאשר חושבים על-כך לעומק קשה למצוא איזו שהיא סיבה הגיונית שזה יקרה: הרי מה אכפת לנציגת עיריית תל-אביב לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת יומו של האזרח? אם התביעה תפסיד הרי אף אחד לא ינכה ולו שקל ממשכורתה של התובעת, ולך תדע – אולי היא אפילו תזכה כנגד כל הסיכויים?

"אני מוצאת לזכות את הנאשם מהאשמה המיוחסת לו, זיכוי מלא", כתבה השופטת יפעת אונגר ביטון מבית המשפט לעניינים מקומיים בהכרעת דינה. "מדובר בנאשם שהגיע אל המקום שבו העמיד את רכבו… מהנתיב הניצב לנתיב שבו החנה (צומת T). על פי התמונות שהוצגו לעיוני משני הצדדים ועל פי העדויות… לא נתערערה במהלך העדות גרסת הנאשם כי פנה שמאלה. עם הפניה שמאלה לא קיים תמרור האוסר את העצירה או את החנייה בצד ימין של הדרך אליה פנה הנאשם. אין חולק כי תמרורים המעידים על אין עצירה קבועים מימין או משמאל לצומת במרחקים של מטרים רבים ממנה, באופן שבו גם בתמונות הדוח לא ניתן לראות… מכל מקום תמרורים אלה אינם מוצבים בסמוך למקום שבו החנה הנאשם את רכבו, מכיוון הנסיעה שממנו הגיע. כללי התעבורה קובעים באופן מפורש כי תמרור המוצב לפני צומת חל עד הצומת… לפיכך התמרור שעליו הסתמך הפקח… חלק עד הצומת בלבד… לאור זאת אני מוצאת את הנאשם זכאי".

 

 

בנקודה זאת אפשר היה לאזן, ולו במעט, את פער הכוחות העצום בין האזרח לרשות, לו הייתה השופטת אונגר ביטון מחויבת, בהתאם לחקיקה ראשית, לבחון אילו פעולות נעשו על-ידי האזרח והרשות כדי להימנע מן הדיון בבית המשפט. בדיקה כזאת הייתה מאלצת את עיריית תל-אביב, במקרה הזה, להגיע לבית המשפט "בידיים נקיות", לאחר שעשתה מאמץ סביר להבין אם יש ממש בטענות של ב.ב. ולא להטריד אותו ואת אשתו לחינם.
בהיעדר חקיקה כזאת המשיכו התובעת והשופטת בענייניהן ואילו ב.ב. שב לביתו כשהוא זכאי וחף מכל אשמה, אבל רק לאחר שבזבז הרבה מאד זמן ועצבים שלגביהם אף אחד לא נאלץ לפצות אותו.

ב.ב. עשה מאמץ נוסף למעננו, ולמען הציבור, כאשר הגיש לבית המשפט בקשה לפיצוי עבור הנזק שנגרם לו, אבל נציגת העירייה טענה בדיון שלא לכל נאשם שזוכה מגיע פיצוי אוטומטי, ושכדי לזכות בפיצוי יש לעבור שתי משוכות משפטיות.

השופטת עדי יעקובוביץ', שדנה בבקשה, קבעה שב.ב. לא סתם זוכה אלא אף עבר את המשוכות החוקיות שנדרשות לקבלת פיצוי, ובהחלטתה כתבה ש"המבקש ניסה, משך כשנה ומחצה, לבטל את הדו"ח תוך שהוא מתכתב עם אגף חנייה בעיריית תל-אביב – יפו. משלא עלה בידו הדבר ביקש להישפט, כזכותו על פי דין. המבקש התייצב כנדרש לדיון הקראה… התיק נקבע להוכחות. נוהל דיון הוכחות ונחקר (הפקח) אשר רשם את הדו"ח… המבקש (העיד)… בתום דיון ההוכחות זיכתה כבוד השופטת אונגר-ביטון את המבקש… עוד קבעה כי אכן מדובר בצומת T ודין תמרור קודם להתבטל בצומת…".

זה המקום שבו אפשר היה לצפות מן השופטת יעקובוביץ' לתאר את כל נקודות ההחלטה שבהן יכולה הייתה עיריית תל-אביב לסיים את הסאגה ולחסוך מכספם של משלמי הארנונה בעיר, כמו גם את בזבוז זמנם של ב.ב. ואשתו, של פקידי העירייה, של התובעות העירוניות ושל בית המשפט. ייתכן שאמירה כזאת, במיוחד לו הייתה מלווה בסנקציה כספית הולמת, הייתה גורמת למישהו בעירייה להתעשת ולתקן את המנגנון שרודף שלא בצדק אחר אזרחים.
למרבה הצער, ביקורת כזאת לא נכתבה בהחלטת השופטת, והיא פסקה לזכות ב.ב. החזר הוצאות בסך… 643 שקלים…