תפריט

בלוף מצלמות המהירות הגדול: לא יהיה כלום כי אין כלום

משטרת ישראל מציגה: כך עבדנו על התקשורת ועל הציבור למרות שאין לנו אף "ג'וקר" ביד. האם פרשת אמינות מצלמות המהירות היא בעצם "פרשת האמינות של אגף התנועה במשטרה"?
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

 

מצלמות המהירות האלקטרוניות של פרויקט א-3 גבו עד היום מאזרחי מדינת ישראל יותר ממיליארד שקלים של קנסות בלי אף בדל של הוכחה לכך שהן הפחיתו ולו במעט את הקטל בכבישים. למעשה, סביר יותר שהפרויקט הזה הגדיל את מספר התאונות, ההרוגים והפצועים בישראל – אבל כמו לגבי עצם התכנון והניהול של הפרויקט, אשר עלה לאזרחי המדינה יותר מ-300 מיליוני שקלים – כנראה שאף עובד ציבור לא ייתן על כך את הדין.

 

 

באמצע חודש יולי השנה, לאחר מספר חודשי השבתה של המערכת (שבמהלכם חלה ירידה במספר תאונות הדרכים) – אישר משרד המשפטים למשטרה לשוב ולהפעיל את המצלמות לצורך משלוח דוחות. אלא שמספר עורכי דין שעוסקים בתחום מתלוננים שפרנסתם נפגעת מכיוון שבפועל, לטענתם, המערכת עדיין לא מנפיקה דוחות בקצב מהיר כבעבר.
נהגים שקיבלו דוחות ודורשים להישפט יוצאים כרגע ברוב המקרים מבתי המשפט עם עונשים סמליים בלבד, ואילו הנהגים המנותקים – מי שלא שמעו על הפרשה -פשוט משלמים את הדוחות שלהם וכך גוזרים על עצמם לא רק קנס בלתי הפיך אלא גם רישום פלילי ונקודות. אז אם המשטרה כל כך בטוחה בצדקתה, ובאמינות המצלמות, מדוע היא לא מפעילה את המערכת בתפוקה מלאה? ואם קיבלתם דוח ממצלמה אוטומטית מה עליכם לעשות? לשלם? לבקש להישפט? להתייעץ עם עורך דין?

התשובה הקצרה לשאלות האלה היא שככל שאפשר להסיק ממסמכים שהועברו אתמול (ה') לידינו – אין למשטרת ישראל "קלף מנצח" ביד. לכן, אלא אם הם ינקטו בתעלולים משפטיים ויתעמרו בנאשמים – תובעים משטרתיים יתקשו מאד להרשיע נהגים שיהיו מיוצגים כהלכה בבית משפט.

למרות שאך לאחרונה השקיעה המשטרה כחצי מיליון שקלים בניסויים ובכתיבת דוחות במטרה לשכנע את הפרקליטות לאפשר להם להחזיר את המצלמות לפעולה – הם לא העלו בחכתם אף הוכחה חדשה לאמינות המערכת. מה שיותר חמור – אנשי המשטרה לא אומרים לציבור את האמת בכל הקשור לתרומה, כביכול, של מצלמות המהירות לבטיחות בדרכים.
בכלל, עד כה העסיקה שאלת האמינות הטכנית של המצלמות את המשטרה, את בתי המשפט ואת הציבור, אבל כעת נראה שנבחרי הציבור יידרשו לעסוק בשאלה הרבה יותר מהותית, שהיא שאלת האמינות של משטרת ישראל. מפני שאם מניחים שהמשטרה אמורה להיות גוף חסר פניות, אמין, וכזה שפועל אך ורק לתועלת הציבור – פרשת מצלמות המהירות מציירת תמונה אחרת לחלוטין ומטרידה מאד.

מפזרים מסך עשן

מה אנחנו באמת יודעים על מצלמות המהירות האוטומטיות, על רמת האמינות שלהן ועל תרומתן לבטיחות בדרכים, ובעיקר – מהיכן אנחנו שואבים את הידע הזה?

כאזרחים אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שגופים כמו משטרת ישראל, משרד המשפטים ומכון התקנים לא פועלים במזיד כנגד הציבור, ושאין להם אינטרסים סמויים שיגרמו להם "לעבוד עלינו" במקרה הטוב, או לעבור על החוק במודע במקרה הרע. לא רק אנחנו חושבים כך. המערכת המשפטית הישראלית כולה מבוססת על ההנחה שגופים ציבוריים פועלים לטובת הציבור ולכן הם מעדיפים את עמדתם ומקבלים את טענותיהם יותר מאשר את אלה של אזרחים מן השורה.

אלא שבמהלך השנתיים האחרונות, בתוך כדי עיסוק בשאלת האמינות של מצלמות המהירות, נחשפנו לקציני משטרה בכירים אשר הדיחו קצינים ושוטרים אחרים לרמות את בתי המשפט ואת עורכי הדין, למכון תקנים שמרמה את המשטרה ולאחר מכן גם את בית המשפט, והיום אנחנו חושפים כאן גם מערך תקשורת שעובד לכאורה על הציבור תוך ניצול ציני של האמון שנותנים בו עיתונאיםמציאות כזאת מחייבת אותנו, כאזרחים, לכל הפחות להיות הרבה יותר חשדנים כלפי מידע שמועבר אלינו, ולא להאמין למשטרה ולמשרד המשפטים במצבים שבהם הם מסרבים לחשוף בפני הציבור מידע ונתונים שברשותם.

אתמול (ה'), בתום חודשיים של המתנה, קיבלנו לידינו מסמכים אשר מוכיחים לכאורה שאנשי משטרת ישראל "לא דייקו", בלשון המעטה, בהודעות שהעבירו לעיתונאים בישראל לפחות בשלוש הזדמנויות: ערב ההכרעה במשפט המפורסם בעכו, בחודש אוקטובר שעבר, ובחודש יולי השנה. בשלוש ההזדמנויות האלה העבירה המשטרה הודעות לכלי התקשורת לפיהן יש בידה הוכחות לאמינות המצלמות – למרות שזה פשוט לא נכון.

אלא שלמעט קומץ לא גדול של עיתונאים, שחלקם "סומנו" ככל הנראה כ"עושי צרות" ולכן מודרו מראש על-ידי המשטרה, רבים מכלי התקשורת פרסמו את עמדת המשטרה מבלי לקבל הוכחות. התוצאה: עיון בפרסומים שונים של רבים מכלי התקשורת בשנתיים האחרונות מגלה "רכבת הרים" של מידע מעורפל: פעם אחת מפסיקים את השימוש במצלמות, רגע לאחר מכן מוכרז שהן אמינות, לאחר מכן בית המשפט מקעקע את אמינותן, ואז מגיע "דוח טכניון" שאמנם מוסתר מן התקשורת אבל משמש את המשטרה כ"הוכחה" לאמינות המצלמות. חולפים מספר חודשים נוספים שבמהלכם המצלמות מושבתות, ואז יוצאת שוב הודעה לפיה המערכת אמינה.

בעוד שרוב כלי התקשורת עוסקים בצד ה"עסיסי" של רמת הדיוק והאמינות של המצלמות – כמעט אף אחד לא חקר לעומק את תרומתן – החיובית או השלילית – לבטיחות, וגם לא את העובדה שמשטרת ישראל – גוף שאמור לפעול ביושר ובשקיפות למען הציבור – פועלת בעניין מצלמות המהירות במחשכים ולא כפי שנוהג מי שאין לו במה להתבייש או מה להסתיר. בשורה תחתונה האזרח ברחוב, והנהג ברכב, מבולבלים, וערפל הקרב הזה מאפשר למשטרה להמשיך עם "שיטת מצליח" אשר ברוב המקרים באמת מצליחה לגרום לנהגים לשלם דוחות בלי להתווכח או לחשוד שעובדים עליהם.

אמינות או לא?

ב-18 ביולי השנה נחת על שולחנו של ניצב אבי אדרי, מפקד אגף התנועה במשטרת ישראל, מכתב שחתום על-ידי אדם עלום כלשהו מפרקליטות המדינה, אשר אנשי משרד המשפטים החליטו שאסור לפרסם את שמו (ההשחרה של שם החותם היא במקור – כך נשלח המסמך בתגובה לבקשת חופש מידע שהוגשה).
במכתב זה נכתב – בשמו של שלמה למברגר, המשנה לפרקליט המדינה, ש"לאחר שהוצגו לנו תוצרי הבדיקות וחוות הדעת של הגורמים הרלבנטיים, נחה דעתנו כי מערכת מצלמות א3 הינה מערכת אמינה ומדויקת. לפיכך אנו סבורים כי ניתן להמשיך לעשות שימוש במערכת מצלמות א3 לשם אכיפת עבירות תנועה מתאימות".

 

אנשי אגף התנועה עטו על המציאה וזימנו "תדרוך עיתונאים" דחוף. באופן תמוה, שלא לומר מעבר לכך, הם לא הזמינו עיתונאים שנוהגים להקשות עליהם עם שאלות מקצועיות נוקבות. באותו תדרוך, ובמספר לא מבוטל של ראיונות לכלי התקשורת ביומיים הבאים, סיפרו אנשי האגף שהם ביצעו בדיקות רבות להוכחת אמינות המצלמות, ושהם חיברו דוחות מקצועיים שאותם הציגו לפרקליטות. לדבריהם, כתוצאה מעבודה זאת ניתן האישור של הפרקליטות להפעלה מחדש של מצלמות המהירות, וזאת לאחר חודשים רבים של השבתה. בנוסף, כמעט כל פרסום של המשטרה, וכל ראיון, נחתם בטענה שמצלמות המהירות מצמצמות את הקטל בדרכים ומצילות חיים.

בעקבות הפרסומים פנינו אל אגף התנועה וביקשנו לקבל מסמכים אשר מוכיחים את אמינות המצלמות, בדגש על מסמכים חדשים שאולי הוצגו לפרקליטות המדינה, או הסבר להחלטה להחזרת המצלמות לפעולה. בנוסף, ביקשנו לקבל מחקר או הוכחה אחרת לקשר בין שימוש במצלמות מהירות לבין שינוי במספר תאונות הדרכים ו/או הנפגעים בישראל.
במקום תשובה כתובה נקבע ראיון טלפוני עם ניצב משנה אלברט אסרף, ראש מחלקת מחקר ופיתוח באגף התנועה, וכבר בתחילתו הוא טען שבמצלמות עצמן לא בוצע כל שינוי: "הן היו ונשארו כפי שהיו בשנת 2012" (שנת התחלת ההפעלה המעשית שלהן בישראל – ג.מ.).
נצ"מ אסרף טען שהמשפט בעכו לא קעקע את אמינות המצלמות אלא את התקן של מכון התקנים. אבל, לדבריו, "המשטרה ממילא רואה בתקן הזה תקן וולונטרי" ולא יותר מזה. אסרף סיפר שבעקבות פסק הדין כינס אגף התנועה צוותים מקצועיים ולמד את פסק הדין, ולאחר שהובהר שמכון התקנים לא יוכל לתקף את התקן שהוא עצמו כתב הוחלט "להקים מאגר ראייתי חלופי לתקן, כדי לבסס בדיקות אחרות במקומו".

 

נצ"מ אלברט אסרף. צילום: שטח הפקר

 

נצ"מ אסרף סיפר שבהנחיית הפרקליטות נשלחו צוותים אל יצרנית המצלמות ואל מכון התקנים ההולנדי, ובמקביל פנתה המשטרה לטכניון "במטרה להגיע לחקר האמת". לדבריו, לאחר מכן פורסם דו"ח הטכניון (חשוב להדגיש – בניגוד לדברי אסרף – הדו"ח לא פורסם, והמשטרה אף סרבה להעביר אותו במסגרת בקשה לפי חוק חופש המידע – ג.מ.).

ההבטחה החשובה ביותר בשיחה שניהלתי עם נצ"מ אסרף הייתה ש"בימים הקרובים נפרסם את המארג הראייתי כדי שתבין אלו עדי תביעה יוצגו" (בהליכים משפטיים עתידיים בנושא א-3 – ג.מ.). במילים אחרות, המשטרה הבטיחה לפרסם את ההוכחות לאמינות המצלמות.
לעניין תרומת המצלמות לבטיחות ציטט נצ"מ אסרף מספר רב של נתונים, אלא שניכר בדבריו שהוא לא קרא לעומק את המחקרים שמהם הם מצוטטים, והוא גם הודה בכך. מכל מקום, בשיחה הרקע עם אנשי אגף התנועה הובטח לי שאקבל את כל המסמכים שמוכיחים את "טוהר ליבם" של אנשי האגף ואת "כנות כוונותיהם" – ובכלל זה מסמכים שמעידים שמצלמות המהירות אמינות, ושהן אכן תורמות לצמצום מספר התאונות והנפגעים.

מה יש לכם להסתיר?

למרות הבטחתו המפורשת של נצ"מ אסרף, אגף התנועה לא פרסם את "המארג הראייתי" שמוכיח את אמינות מצלמות המהירות, וגם לא את דו"ח הטכניון שחשפנו כאן. ייתכן, אגב, שדוח הטכניון לא פורסם מכיוון שהוא מוכיח לכאורה דווקא חוסר אמינות של מערכת א-3, וזאת בניגוד מוחלט להודעות שנמסרו בעבר לעיתונות.

כפי שפרסמנו כאן אתמול – משרד המשפטים סרב לבקשה לפי חוק חופש המידע, ולא מוכן לחשוף את חוות הדעת של אגף התנועה שעל בסיסן התקבלה החלטת הפרקליטות, וגם דובר אגף התנועה של המשטרה סרב להעביר דוחות כאלה לידינו. זה כמובן מעלה חשד שאנשי אגף התנועה הצליחו לשכנע את הפרקליטות על סמך טענות לא נכונות או לא מבוססות – ובכל מקרה לא מאפשר לבדוק לעומק את הטיעונים עצמם, או את סבירות ההחלטה של הפרקליטות.

אם בידי אגף התנועה יש מסמכים, דוחות או מחקרים שמוכיחים שמצלמות המהירות אמינות, ושיש להן תרומה לבטיחות בדרכים בישראל – קשה לחשוב על איזו שהיא סיבה בעולם שמסמכים כאלה לא יפורסמו על-ידם. לכן חיכינו בציפייה דרוכה לקבלת המסמכים שהובטחו לנו על-ידי אנשי האגף. קשה לתאר מה רבה הייתה אכזבתי כאשר קיבלתי אתמול מאגף התנועה את מה שלדעתם אמור לענות על כל החששות והספקות שהעליתי כאן.

במקום שנקבל שמץ של הוכחה שמישהו מצידם, או מצד איזה שהוא גוף ממשלתי ישראלי אחר (למשל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים) בחן את פרויקט המצלמות בכללותו או את המצלמות לכשעצמן במציאות הישראלית – קיבלנו הוכחה מוחצת שדבר כזה לא נעשה. אנשי האגף שלחו לנו שמונה לינקים אל אתרי אינטרנט בינלאומיים שבהם פורסמו מחקרים שונים, אבל למרבה המבוכה – במקום שאלה יוכיחו את יעילות המצלמות ואת תרומתן לצמצום הקטל – הם מעלים את החשד שאפילו אנשי המשטרה לא טרחו לקרוא את המחקרים או שלא הצליחו להבין מה כתוב בהם (אחרת לא היו שולחים לנו כמה מהם…).

מחקר ראשון שנשלח אלינו הוא ה"טרי" ביותר בשוק ופורסם רק השנה, אבל הוא לא עוסק במצלמות מהירות אלא במצלמות אור אדום (חלק ממצלמות א-3 משמשות גם ככאלה). מחקר זה לא בחן בעצמו את הסוגיה אלא ביצע "סקר מחקרים" של 18 מחקרים שפורסמו בשנים 2013–2017. המסקנה העיקרית של מחקר זה, אשר ממוקד בעיקר בהבדלים בין מצלמות רמזור רגילות לבין מצלמות רמזור שמתעדות גם מהירות נסיעה – היא שמצלמות אור אדום מצמצמות ב-12% את המספר הכולל של תאונות חזית-צד, אבל מגדילות, במקביל, את מספר התאונות מסוג חזית-אחור.

הלינק השני שנשלח אלינו מוביל אל תקציר למאמר שממוקד באמצעי ריסון מהירות בתוך אזורים עירוניים, ובוחן את השאלה "האם מצלמות אכיפת מהירות יעילות יותר מאשר אמצעי ניהול מהירות אחרים?". מחקר זה בוצע על-ידי המחלקה להנדסה אזרחית באוניברסיטת ליברפול, אנגליה, ולמרבה המבוכה הוא קובע שאמצעי ריסון מהירות זולים ופשוטים, למשל "מהמורות מהירות" – יעילים פי שניים (!) מאשר מצלמות מהירות בהפחתת מספר התאונות. למעשה, המחקר הזה קובע שאפילו אמצעים הנדסיים אחרים – שנמצאו כפחות יעילים ממהמורות המהירות, עדיין יעילים יותר מאשר מצלמות מהירות…

 

 

לינק שלישי הפנה אותנו אל מחקר עתיק, ושנוי במחלוקת אשר פורסם לפני 15 שנים על-ידי סטפן הס מן המרכז ללימודי תחבורה של אימפריאל קולג' בלונדון. מעבר לעובדה שמאמר זה לא מתייחס לשיטת האכיפה הישראלית, מדובר בניתוח סטטיסטי של נתונים שנאספו במחוז קמברידג'שייר באנגליה בין השנים 1990 ל-2002, עם כלי רכב שאינם דומים למכוניות בנות ימינו ובמיקומי מצלמות שלא מדמים את רוב המיקומים של מצלמות מהירות בישראל.
מחקר זה לא בחן את השיקולים שהובילו את מציבי מצלמות המהירות להציב אותן במיקומים שנבחרו, או את נקודות הייחוס – כלומר האם צמצום מספר התאונות נובע רק מעצם ההימצאות של מצלמות או שמא הוא חלק ממגמה כללית, אשר אולי הצליחה יותר דווקא בנקודות שבהן לא הוצבו מצלמות.

לינק רביעי לוקח אותנו אל מחקר נוסף שעוסק במצלמות רמזור ולא במצלמות מהירות, וכותרתו: "הערכה וניתוח מרחבי של הפעלת מצלמות אור אדום אוטומטיות". מחקר זה בוצע על ידי מוחמד אחמד ומוחמד עבדל-אטי עבור מחלקת ההנדסה והארכיטקטורה האזרחית של אוניברסיטת וויומינג בארה"ב, ופורסם לפני חמש שנים. עורכי המחקר פותחים ואומרים שלמרות שמצלמות אור אדום עשויות להשפיע לטובה על הפחתת מספר העבירות (מעבר באור אדום) – קיימת מחלוקת אודות השפעתן על הבטיחות הכוללת בצמתים.
החוקרים בחנו נתונים שנמסרו להם ממשרד התחבורה של מדינת פלורידה בארה"ב, וגילו ירידה משמעותית ועקבית בתאונות מסוג חזית-צד, ומנגד התגלתה עליה משמעותית בתאונות חזית-אחור.

לינק חמישי שנשלח אלינו שב אל עבודתם השנויה במחלוקת של הס ופולק (שעליה כתבנו כאן בהרחבה כבר לפני חמש שנים), והפעם אל מחקר מלפני 12 שנים שכותרתו "ניתוח ההשפעות של מצלמות אכיפה להגבלת מהירות על שיעורי תאונות". גם מחקר זה, כמו קודמו, מנתח את נתוני מחוז קמברידג'שייר בין השנים 1990 ל-2001, כלומר עד לפני 18 שנים. מכל מקום – מסקנתו של המחקר היא שהמצלמות משיגות הפחתה במספר הפציעות בתאונות דרכים.
לינק שישי שלח אותנו אל פרסום של משרד התחבורה האמריקני מלפני 12 שנים, וגם הוא לא עוסק במצלמות מהירות אלא במצלמות רמזור. כמו שני המחקרים הקודמים באותו נושא, גם מחקר זה מצא ירידה משמעותית בתאונות מסוג חזית-צד, ועלייה משמעותית בתאונות מסוג חזית-אחור.

 

 

 

כותרת המאמר נשוא הלינק השביעי היא "הערכת היעילות התפקודית של מערכות אכיפת תנועה אוטומטיות", והוא נכתב על-ידי ארבעה חוקרים רוסים מאוניברסיטאות סראטוב וסנט פטרסבורג. מטרתם הייתה לפתח מודל אידאלי למערכות אכיפת תנועה אוטומטיות, וזאת באמצעות איתור הגורמים שמשפיעים על תפקודם היעיל, בדגש על היחס בין מספר התאונות להערכת היעילות של מצלמות אכיפת תנועה.
מה שמרתק במאמר הזה הוא שהוא מוכיח שממשלת רוסיה עושה היום את מה שממשלת ישראל צריכה הייתה לעשות לפני 15 שנים, לפני שאפיינה את מערכת א-3: "מטרת עבודה זאת", כותבים החוקרים, "היא לפתור בעיה אסטרטגית אשר נקבעה בתוכנית היעד הפדרלית "שיפור הבטיחות בתעבורה בשנים 2013 – 2020". ואכן, החוקרים הרוסים פיתחו אלגוריתם שמאפשר לקובעי המדיניות לקבוע איזו מערכת תשיג את האפקט הטוב ביותר בצמצום מספר התאונות והנפגעים כתלות בתנאים הייחודיים לכל אחד מן האתרים שבהם תותקן מערכת אכיפה. מחקר זה לא עוסק בשיעור ההפחתה בתאונות באמצעות מצלמות קיימות.

לינק שמיני ואחרון שלח אותנו אל דוח מפורסם של 'מועצת הבטיחות בתחבורה האירופאית' (ETSC) שנחשבת לאחד הגופים החשובים והמכובדים בתחום הבטיחות בדרכים. דוח זה, שראה אור לפני שלוש שנים, עוסק במספר פעילויות בטיחות (אכיפת מהירות, נהיגה בשכרות, שימוש בחגורות בטיחות, שימוש בטלפונים ניידים). בתחום אכיפת המהירות מוקדש פרק נפרד לאכיפה אוטומטית, אבל מעצם טבעו מדובר בדוח שמסכם את כל מה שרשויות התחבורה בכל מדינה אומרות על עצמן – ואין זה מחקר אובייקטיבי או משווה.
נוסף לשמונת הלינקים האלה קיבלנו גם ארבעה מסמכים, החדש ביניהם הוא "סקר ארצי של מהירויות נסיעה בישראל 2017" אשר בוצע עבור הרלב"ד. הסקר אמנם לא עוסק בקשר בין אכיפת מהירות אוטומטית לבין תאונות דרכים, אבל מביא נתון מעניין: בשנת 2017 – שנת השיא בשימוש במצלמות מהירות אוטומטיות, נהגו 70% מן הנהגים בדרכים הבינעירוניות מעל המהירות המותרת בחוק (90 קמ"ש). כאמור, אף מילה במסמך הזה לא קשורה לאכיפת מהירות אוטומטית או לאפקטיביות שלה.

 

מסמך נוסף הוא המחקר של אנשי אוניברסיטת באר שבע שפורסם על-ידי הרלב"ד בשנת 2014 ונסקר אצלנו בהרחבה, המחקר לא מוכיח קשר בין הפעלת פרויקט א-3 לצמצום מספר נפגעי תאונות דרכים. שני מסמכים אחרונים הם עמוד "וורד" שאליו הודבקו לינקים לשישה מבין שמונת המאמרים שתארנו כאן, וכן דו"ח 'ועדת קמא' שאותו סקרנו כאן בהרחבה.

הבלוף נחשף, האמנם סוף דבר?

יכול להיות שבידי משטרת ישראל ישנם מסמכים נוספים בעניינים שנסקרו כאן בהרחבה, ואם כן – אפשר רק להצטער שהם בחרו שלא לחשוף אותם. בהנחה שאגף התנועה לא מחזיק בחומרים נוספים אין מנוס מלהגיע למסקנה שאנשיו ניצלו לרעה את האמון שנתנו בהם עיתונאים – והשתמשו בהם שימוש ציני כדי להעביר לציבור מידע מטעה.

אבל האם חשיפת הבלוף תמנע מאגף התנועה לשוב ולהגיש דוחות מהירות שיופקו על-ידי מערכת א3? כנראה שלא. כעת, כאשר הם מצוידים באישור של פרקליטות המדינה לשוב ולהפעיל את המצלמות צפויה "הקופה הרושמת" להמשיך לדפוק, ונהגים רבים צפויים לקבל דוחות ונקודות. מבחינת "המערכת", מספיק ש-50% מן הנהגים ישלמו דוחות בלי להתווכח כדי שהפרויקט הכלכלי האדיר הזה יצדיק את עצמו.
ומה לגבי מי שמתכוון להילחם על חפותו בבית המשפט? ובכן, כל התיקים הפתוחים שהתנהלו לגבי בקשות להישפט מן התקופה שלפני השבתת המערכת נסגרים כיום "בסיטונות" על-ידי תובעים משטרתיים בכל רחבי הארץ בעונשים סמליים בלבד, מאות שקלים בודדים לכל דוח, ולרוב גם ללא נקודות. בדרך זאת גם חיסלה המשטרה את "תיק הדגל" שהיא החלה לנהל בחיפה.

מותר להניח שהתביעה המשטרתית חוששת כרגע לייצר לנאשמים תמריץ כלכלי מספיק שיגרום להם להיאבק בה משפטית ולהביס אותה שוב. לכן, צריך להניח שרוב הנהגים שיגיעו להישפט יוכלו לסיים את התיקים שלהם בהסדר נוח מול פרקליטי המשטרה – בין אם בעצמם ובין אם בסיוע עורך דין.

אבל ניסיון העבר, גם עם הממל"ז (מד מהירות לייזר) וגם עם המולטינובה (מכמונת מהירות מבוססת רדאר) מלמד שהמשטרה נוהגת לשחק משחק מלוכלך במטרה להשיג בסוף הדרך "מסה קריטית" של הרשעות, וכך לבסס את מהימנות המכשיר באמצעי משפטי ולא בהוכחה מדעית-טכנית. איך עושים את זה? מייצרים כמות גדולה של נאשמים, מתישים אותם בבתי משפט, נסוגים מכתב האישום בכל הליך שבו נאשם מיוצג על-ידי עורך דין תותח ומשיגים "ניצחון" כאשר נאשם מיוצג על-ידי עורך דין פחות מוצלח, וכאשר נצברים מספיק "ניצחונות" בבתי משפט מחוזיים טוענים שאין עוד מחלוקת בנוגע לאמינות המכשירים. הערכה סבירה, לכן, היא שבתביעה המשטרתית יש מי שממתין לשעת כושר כדי למצוא הליך נוח באחד מבתי המשפט בישראל, אולי בתל-אביב, במטרה לנהל שם תיק עקרוני שיסתיים בהרשעה מהדהדת.

 

תגובת משטרת ישראל: "כפי שפורסם, לאחר קבלת כל חוות הדעת הנדרשות מהגורמים הרלוונטים נמצא כי מערכת א-3 אמינה ומדויקת, וניתן אישור מפרקליטות המדינה לחדש את האכיפה, ובהתאם לחזור ולהנפיק דו"חות. צר לנו כי הכתב, למרות שקיבל את המסמכים שדרש,  מטעה את הציבור ומכפיש את הגופים הפועלים במאבק בקטל בכבישים. משטרת ישראל תמשיך למנוע תאונות דרכים ולהציל חיים!"