תפריט

מוכר רכב שהוכרז כ"אובדן להלכה" חייב לציין זאת בפני הקונה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אין די בכך שהמוכר ציין שהרכב עבר תאונה קשה. סוחר רכב שהעלים את המידע הזה מרוכשות הרכב חוייב לפצותן. חברת הביטוח, וסוחר שרכש את שרידי הרכב מחברת הביטוח, לא חוייבו בפיצוי הקונים

מי שמוכר רכב שהוכרז כ"אובדן להלכה" לא יוצא ידי חובתו בכך שהצהיר בפני הקונה שהרכב עבר תאונת דרכים שגרמה לליקוי משמעותי בשלדה. הוא חייב לדווח לקונה שבעקבות התאונה הוכרזה המכונית כ-"אובדן להלכה" (ובעקבותיה שוקם לפי תקנה 309, כפי שיוסבר במהשך). כך עולה מפסק דין שניתן בימים אלה בבית משפט השלום בירושלים על ידי סגן נשיאת בית המשפט, השופט אברהם רובין.

פסק הדין ניתן בתביעה שהגישו מאיה טל ומרי בן סדון נגד סוחר הרכב אפי רביב, וכן נגד חברת אור-דן שעוסקת ברכישת כלי רכב שנפגעו בתאונות מחברות ביטוח ומכירתן לסוחרי רכב, ונגד חברת הביטוח שומרה (התביעה נגדה נמחקה במהלך המשפט לבקשת התובעות), כמו גם נגד מכון הבדיקה קומפיוקאר.

התובעות רכשו בנובמבר 2011 מכונית טויוטה קורולה מסוחר המשומשות אפי רביב. בעת שהציג בפניהן את הרכב מסר להן רביב כי המכונית עברה תאונה שבה נפגע חלקה האחורי והוחלפו דלת תא המטען, הכנף האחורית והדלת הימנית האחורית.

בהמשך פנו התובעות לבדוק את הרכב במכון "קומפיו קאר שירותי רכב בע"מ". בדו"ח הבדיקה נכתב כי קיימים ברכב מספר ליקויים, ובהם ליקוי שלדה בעל "משמעות גבוהה", שתואר כך: "רכב לאחר פגיעה מאחור, החלפת כנף אחורית ימנית מולחמת ותיקון שמאלית".
חרף הליקויים שהתגלו החליטו התובעות לרכוש את הרכב, ובעקבות זאת חתמו הצדדים על הסכם מכר . מחיר המכונית נקבע ל-88,000 ₪. בהסכם נכתב כי הקונה בדק את הרכב ומצא אותו: "לשביעות רצונו ומתאים לצרכיו". ולבסוף, בתחתית ההסכם נרשם בכתב יד כי: "הקונה בדק את הרכב, וידוע לו שיש מכה מאחור".

לאחר שמאיה טל קיבלה את המכונית והחלה להשתמש בה היא שמעה רעש מכיוון הגלגל האחורי, ולכן פנתה למכון "טסט ליין" לצורך בדיקה. בבדיקה הסתבר שברכב קיים ליקוי "בעל משמעות גבוהה" כדלהלן:

"פגיעה בקורה אורכית אחורית מעבר לנקודת ריתום המתלה + מילוי חומר. פגיעה רצפה אחורית מעבר ציר רוחב האופנים, חיבורים לא מקוריים לרוחב הרכב. תיקונים בעמודים א.ש. + א.י. + אמצעי פגיעה בקורה רוחבית אחורית בסמוך לציר סרן אחורי".

לנוכח תוצאות אלה פנו התובעים לשמאי דורון עד שבדק אותו וקבע ש:"…הרכב הנדון ניזוק קשה בתאונה הנ"ל בחלק המרכב האחורי ותוקן שלא על פי הנחיית משרד התחבורה…לאמור ברכב הנדון "חוברה שלדת מרכב משני חלקים מושלמים ליחידת מרכב אחת. עוד עולה מבדיקתי כי החיבורים לא בוצעו בנקודות החיבור המקוריות שנקבעו על ידי היצרן, בנדון נחתכו קורות חיזוק המרכב האחוריות האמצעיות העליונה והתחתונה במחציתן, רצפת הרכב נחתכה באלכסון, בית אופן אחורי ימני, רצפת תא מטען, כנף אחורית ימנית, כנף אחורית שמאלית "הושתלו" ברכב, ובנדון בוצעו ריתוכים אסורים וחיבורים שלא על פי הוראות היצרן ולא בנקודות החיבור המיועדות לכך, כפי שניתן לצפות בתצלומים המצ"ב.

יותר מכך ניתן לומר כי החיבורים כפי שנעשו נועדו לטשטש את העובדה כי הרכב מורכב משני חלקים נפרדים כאמור. בנוסף העלתה בדיקתי כי קורת החיזוק (שלדה) האחורית שמאלית אינה מחוברת כלל לבית האופן האחורי שמאלי, וחלק מהריתוכים של פחי הרכב נמצאו כריתוכים רשלניים שאינם מחברים את חלקי המרכב "שהושתל" ברכב באופן אשר הרכב יהיה בטיחותי לנסיעה ובאופן "רציף".

ברכב בוצעו כאמור חיתוכי גוף המרכב באופן אשר תיקונים אלו החלישו את המרכב בצורה המסכנת את הנהג והנוסעים בו. לאור כך הנני קובע כי הרכב אינו תקין ואינו כשיר לנסיעה. עובדות אשר הביאו את הרכב בעקבות התיקון הרשלני למצב שאינו ראוי לשימוש ועל כן הוכרז כאובדן כללי לפירוק בלבד"- נכתב בדו"ח.

בפסק הדין מציין השופט את "סיפור" המכונית שהיתה מבוטחת בחברת שומרה והיתה מעורבת בתאונה קשה, שלאחריה נבדקה על ידי שמאי מטעם חברת הביטוח שקבע את שיעור הנזק שנגרם לה כ-40.42% מערכה. בכך הכריז למעשה השמאי על המכונית כ"אובדן להלכה", והשופט מציין שמשמעות ההגדרה הזו, להבדיל מ"אובדן מוחלט", הינה שניתן לתקן את המכונית ולהשיבה לשימוש. זאת בתנאי שלאחר התיקון ניתנה לגבי הרכב תעודת תקינות מטעם מוסך מורשה: "הרשאי לתת תעודות בדיקה על פי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב) (תקנה 309 ).

על יסוד הסדר סטטוטורי זה מוכרות חברות הביטוח כלי רכב שעברו תאונה קשה למגרשי מכוניות, אלה מוכרים אותם לסוחרי מכוניות שמתקנים אותם, ולאחר שהם ממציאים למגרש ולחברת הביטוח תעודה לפי תקנה 309, הם מקבלים את רישיונות הרכב כך שיוכלו למכור אותו בשוק החופשי.

בתביעתן טענו התובעות שהסוחר ממנו רכשו את הרכב ידע על כך שהוא הוגדר כ"אובדן להלכה", וכי הוא הטעה אותן בכך שלא גילה להן עובדה זו.
הן גם טענו שרביב לא הציג עצמו כסוחר ברכבים משומשים, והדגישו כי לו ידעו את האמת בדבר מצב הרכב ובדבר עיסוקו של רביב – לא היו רוכשות אותו. התובעות תבעו מסוחר הרכב פיצויים בסכום כולל של 140,454 ₪, ובנוסף גם תבעו את המגרש שרכש את שרידי המכונית מחברת הביטוח, בין השאר בטענה שמנהליו התרשלו בכך שלא הבחינו שהרכב תוקן בעלות נמוכה בהרבה מעלות התיקון לפי דו"ח השמאי, ובנוסף לכך גם פעלו שלא כדין בכך שמכרו את הרכב לפני שהוא תוקן.

רביב מצידו טען שמסר לתובעות את כל המידע בנוגע לרכב, לרבות העובדה שהוא היה מעורב בתאונה. לדבריו גם בדו"ח הבדיקה שקיבלו התובעות לפני הרכישה נכתב במפורש כי לרכב נגרם נזק בשלדה שמשמעותו גבוהה. רביב מכחיש את הטענה כי הרכב תוקן באופן בלתי בטיחותי אשר חייב את פירוקו.

מנהלי מגרש המכוניות שרכש את השרידים טענו להיעדר יריבות עם התובעות, כיוון שלא היו מעורבים בעסקת מכירת הרכב ולא סיפקו את רישיונותיו עד אשר נמסרה להפ תעודה 309 כדין.

בפסק הדין מציין השופט רובין שהמחלוקת המרכזית בין התובעות לבין ארביב נוגעת לחובת הגילוי. "אין מחלוקת כי הרכב שבו עסקינן הוכרז בשעתו כ"אובדן להלכה", ואין מחלוקת שארביב ידע על כך . אין מחלוקת על כך שארביב לא מסר לתובעות עובדה זו, אלא הסתפק באמירה לפיה: "יש פגיעה מאחור בעלת משמעות גבוהה", עובדה שהייתה ידועה לתובעות גם מדו"ח הבדיקה שערכו לרכב לפני רכישתו . על רקע עובדות אלו יש לשאול האם הפר ארביב את חובת הגילוי המוטלת עליו"- אומר השופט.
הוא מציין כי סעיף 4 (א) לחוק הגנת הצרכן קובע: "עוסק חייב לגלות לצרכן – (1)כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס…..".

"בתחום עסקאות הרכב המשומש", מציין השופט, "התעוררו ומתעוררות חדשות לבקרים טענות הנוגעות לסוגיית חובת הגילוי, וכאשר הגיעו מחלוקות אלו לפתחו של בית המשפט נקטה הפסיקה בגישה המטילה על סוחרי רכב חובת גילוי מקיפה ודווקנית. גם המחוקק קבע כי על העוסקים במכירת רכב משומש להמציא לרוכשים טופס גילוי". (בכך נעשה צעד נוסף כדי לבצר את ההגנה על רוכשי כלי רכב משומשים). "אמנם", מוסיף השופט- "חוק זה איננו חל ישירות על העסקה שלפניי, אשר נעשתה לפני כניסתו לתוקף, ברם אין ספק שרוח החוק עולה בקנה אחד עם הפסיקה שקדמה לו, ולכן אין מקום לטענה לפיה ההסדר שנקבע בחוק קבע רמת גילוי שלא הייתה קיימת קודם לכן".

בסופו של יום קבע השופט כי "אין די בכך שמוכר רכב, ובוודאי מי שעיסוקו בכך, ידווח לקונה באופן לאקוני ומעורפל כי הרכב "עבר תאונה מאחור", ואפילו אין די בכך שידווח קונה על "תאונת שלדה קשה", שכן דין אחד לתאונת שלדה קשה "סתם", ודין אחר לתאונת שלדה שבעקבותיה הוכרז הרכב כאובדן להלכה והופעלה הפרוצדורה לפי תקנה 309. כאמור, במקרה שלפניי אין מחלוקת על כך שארביב ידע כי הרכב הוכרז כאובדן להלכה, ולכן היה עליו לגלות זאת במפורש לתובעות. מן האמור לעיל אף יובן, כי לטעמי ארביב איננו יכול להסתתר מאחורי דו"ח הבדיקה שנערך לפני השלמת העסקה, שכן הוא ידע שהדו"ח איננו משקף אל נכון את המציאות, מפני שמדובר ברכב שעבר את הפרוצדורה של תקנה 309, ולא ברכב שנגרם לו נזק משמעותי בשלדה אשר לא הצריך את הפעלת תקנה "309.

השופט רומז גם לכך שאינו משוכנע "שאין שום קשר, עסקי או אחר, בין ארביב לבין מכון הבדיקה" שלא ציין כי הרכב הוכרז בעבר אובדן להלכה. מנגד, טענת התובעות כי לא ידעו על כך שרביב הוא סוחר נדחתה.

בסיכומם של דברים פסק השופט רובין שעל רביב לשלם לתובעות סך של 88,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית כחוק (מחיר המכונית) וכן 7,769 ₪ על יסוד קבלות, וכן 7,000 ₪ נוספים. מסכומים אלו ינוכה שווי שרידי הרכב בסך של 7,200 ₪, ואילו רביב ישלם לתובעות את אגרת המשפט, הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. התביעה נגד מגרש המכוניות נדחתה והתובעות ישלמו לבעליו הוצאות בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.