חדשות רכב ותחבורה

מודים באשמה: מצלמות המהירות לא קשורות לבטיחות בדרכים

בלעדי: פרסום ראשון של דו"ח "ועדת קמא", ותגובות המשרד לביטחון הפנים ואגף התנועה, מוכיחים למעשה שמצלמות המהירות לא מותקנות לפי קריטריונים בטיחותיים. מפעילי הפרויקט לא מיישמים את המלצות הוועדה, ואין בידיהם הוכחה מדעית שהן מפחיתות את תאונות הדרכים. אז מדוע ממשיכים להציב אותן? מפני שהקופה רושמת

החשש הציבורי לפיו פרויקט מצלמות המהירות האוטומטיות לא נועד להגביר את הבטיחות בדרכים אלא רק "לייצר" דוחות ולגבות את דמי קנסות התנועה מנהגים, מקבל כעת הוכחה חותכת: המשרד לביטחון הפנים, אשר ניהל את פרויקט המצלמות ואחראי לו, ואגף התנועה במשטרת ישראל אשר מפעיל את המצלמות, לא מיישמים את המלצותיה של "ועדה ציבורית" שקבעה קריטריונים להצבת מצלמות מהירות, ואין בידיהם אף מחקר מדעי בלתי תלוי שמצביע על תרומה בטיחותית של הפרויקט הזה לבטיחות בדרכים.

 

 

חמור מכך: בניגוד מוחלט להבטחות ואמירות של נציגי המשטרה והמשרד בוועדות הכנסת – שני הגופים מתעלמים מהמלצות הוועדה שהם עצם מינו, כלומר שהם מצהירים הצהרות שווא, שלא לומר מעבר לכך.

כבר בשלבי ההקמה של פרויקט 'א3' – מצלמות המהירות הדיגיטליות והאוטומטיות אשר הוצבו לאורך כבישי ישראל החל משנת 2012 – נשמעו הרבה מאד השגות כלפי הערך הבטיחותי שצפוי להיות מושג מהן. הטענה הרווחת הייתה שממש כמו במדינות אחרות בעולם גם בישראל לא יהיה כל ערך חיובי למצלמות המהירות, ושבמקום שיפור מצב הבטיחות בכבישים נקבל תוצאה הפוכה עם מספר תאונות ונפגעים שרק יעלה. בדיעבד, זאת אכן התוצאה: החל משנת 2012 התהפכה מגמת הירידה במספר התאונות והנפגעים על כבישי ישראל, ואלה נמצאים בעליה.

לא ממש ציבורית

כדי לסתור את הטענות שנטענו בשעתו, או כדי להצדיק בדיעבד השקעה של מאות מיליוני שקלים מכספי הציבור בפרויקט שנועד לכישלון, מינה יצחק אהרונוביץ', מי שהיה השר לביטחון הפנים בין השנים 2009-2015, "ועדה ציבורית" לנושא זה.
בדו"ח המסכם של הוועדה, אשר נמסר לגורמים שהזמינו אותו כבר בחודש דצמבר 2014 אבל מעולם לא פורסם באופן רשמי וגלוי לציבור, נכתב ש"השר לביטחון הפנים… מינה ביוזמתו ובעידודו הנמרץ של ראש אגף התנועה במשטרת ישראל ניצב משנה משה (צ'יקו) אדרי, ועדה ציבורית שהוטל עליה… להמליץ לשר… באשר ליתרת העמדות המבצעיות ועמדות הדמה אשר אמורות להיפרס (הטעות במקור – ג.מ.) בכבישים ובצמתים בחודשים הקרובים… וכן בנוגע למיקום העמדות… וביישום השלבים הבאים של הפרויקט ככל שיידרש…
הוועדה הציבורית תעסוק בנושאים… קביעת מקום העמודים בתחום העירוני (צמתים מרומזרים)… בתחום העירוני (קטעי דרך)… בתחום הבינעירוני (צמתים מרומזרים…קטעי דרך), אופן האכיפה בתחום העירוני והבינעירוני".

אלא שלמרות ההצהרות וההבטחות, השר לביטחון פנים לא באמת מינה "ועדה ציבורית" במובן המקובל שלה. רוב מוחלט מקרב חברי הוועדה הם אנשים שהיו מעורבים בעצמם בהקמת פרויקט המצלמות, או מי שנודעו מראש כתומכים בו. הרכב הוועדה, אשר מפורסם כאן לראשונה, כולל 11 חברים ובראשם השופט בדימוס עזרא קמא, וביניהם בולטים אליעזר רוזנבאום – מי שמשמש כיום כמ"מ מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים והיה ממונה אישית על פרויקט המצלמות למן יומו הראשון, ד"ר שי סופר אשר שימש בעבר כמדען הראשי של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים והתבטא מספר רב של פעמים בתמיכה בפרויקט, יובל פרידמן אשר שימש באותה תקופה כמנכ"ל הזמני של הרשות הלאומית, נועם בגיינסקי מאגף התנועה של המשטרה, וכן נציגי אקדמיה אשר מחקריהם ועבודתם ממומנת על-ידי משרדי התחבורה ובט"פ, ונציג מטעם עמותת 'אור ירוק', שהיא הכח הבולט אשר דוחף את פרויקט המצלמות.

מבין 11 החברים ניתן למנות רק שלושה אנשים שדעתם כלפי המצלמות לא ידועה מפני שמעולם לא פורסמה ברבים, ואין ביניהם אף אדם שידוע בהתנגדות לפרויקט. למעט אחד, אין בין חברי הוועדה אף "נציג ציבור" במובן זה שהוא לא מועסק במישרין או בעקיפין על-ידי "המערכת".

כצפוי, דו"ח הסיכום של "הוועדה הציבורית" הוא מסמך של שבח והלל כלפי אכיפת מהירות בכלל ופרויקט א3 בפרט, ו-24 עמודיו כוללים בעיקר אזכורים למחקרים שתומכים בפרויקט ומנבאים לו הצלחה רבה. על אף כל זאת, בין דפי מסמך הסיכום נמצאים לא מעט אזכורים לנתונים שמנבאים את הכישלון הצפוי (כמו למשל העובדה שרק 8% מבין מי שעוברים צומת באור אדום עושים זאת מתוך כוונה תחילה), והוועדה בהחלט מדגישה גם את התפקיד הציבורי שהוטל עליה ל"ניקוי" החשדות בציבור כלפי המניעים האמיתיים מאחורי הפרויקט.

דורשים שקיפות

מחברי הדו"ח כתבו בפירוש ש: "נוכח הגידול בהיקף השימוש במצלמות אלה, ובשל ההשלכות הציבוריות שעולות מהצבת מצלמות האכיפה בדרכים… נוצר הצורך למסד את התוכנית ולקבוע כללים ותבחינים להצבת המצלמות ובין היתר לקבוע את מיקום העמדות ואופן השימוש בהן… בדו"ח זה ראינו חשיבות רבה להתייחס להיבט הציבורי של הצבת העמדות על פי תבחינים ראויים ונכונים בהתחשב בתועלת הרבה של אכיפה באמצעות מצלמות אכיפה בכל סוגי הדרכים… ראינו להתייחס לשקיפות הדרושה בהצבת המצלמות כאשר השאיפה העיקרית של רשויות האכיפה צריכה להיות נתונה למלחמה סדורה, שוטפת ורצופה בעבירות תעבורה ברורות ומובהקות של מהירות ומעבר באור אדום בצומת מרומזר שיביאו בהכרח לצמצום תאונות הדרכים ובעיקר לצמצום תאונות הדרכים עם נפגעים ותאונות קטלניות… כתוצאה מכך יש לשאוף לבחינה ממושכת של מיקום המצלמות והתועלת שהושגה מהצבתן בדרך של בדיקות, מחקרי המשך ומעקב אחרי התועלת בהצבת המצלמה במקום פלוני, וכן דיווחים שוטפים לציבור על היקף האכיפה והשפעתה על הפחתת מהירות הנסיעה ועל תאונות הדרכים".

 

תקצר היריעה מלסכם כאן את כל האמור בדוח שהגישה הוועדה אבל חשוב למנות מספר עיקרים מרכזיים מבין המסקנות, ולקבוע שהמסר החשוב ביותר של הדוח הוא שהצבת מצלמות מהירות חייבת להיעשות בשקיפות רבה כלפי הציבור, ומתוך מטרה – שכולם שותפים לה – להשיג את התרומה הגדולה ביותר האפשרית לצמצום מספר התאונות והנפגעים. "ועדת קמא" קבעה שהקריטריונים להצבת מצלמות צריכים לשלב בין השאר את היסטוריית התאונות של צומת או קטע דרך מסוים ואת ההסתברות לתאונות נוספות, ושהיעילות של הצבת מצלמה בכל מיקום צריכה להיבחן מחדש בכל שנתיים.

המשטרה, כך נכתב, צריכה לאמוד מראש את מספר התאונות שצפויות להימנע בכל אתר שמיועד להצבת מצלמה, וזאת באמצעות נוסחת חישוב אשר תוצג בפני הציבור באופן גלוי ושקוף.
ועדת קמא המליצה להקים "צוות היגוי" אשר יבצע את בחינת אתרי ההצבה של מצלמות ואת המעקב אחר יעילותן בהפחתת תאונות, וזה אמור היה להיפגש אחת לשלושה חודשים כדי "לנהל מעקב שוטף אחר המיקום של המצלמות".
זאת ועוד: הוועדה המליצה ללוות את הפרויקט במחקר המשך שאותו היא הגדירה כ"חיוני לצורך תיעוד והבנה של השינויים שיוצר הפרויקט… ובסיס לעבודת צוות ההיגוי והמעקב…".
בריכוז המלצות הוועדה נכתב בפירוש ש"העיקרון שצריך להנחות את המשטרה בכל החלטה על מיקום עמדת אכיפה הוא הפחתה מקסימלית של מספר התאונות משוקלל לפי חומרה. בהתאם לכך יש להצדיק כל החלטה על מיקום עמדת אכיפה בכך שמספר התאונות המשוקלל שיופחת בעקבות ההצבה יהיה מקסימלי וגדול יותר מאשר בכל מיקום אחר".

לא בטיחות ולא נעליים

יותר משלוש שנים לאחר ש"הוועדה הציבורית" לבחינת יעילות ההצבה של מצלמות מהירות הגישה את מסקנותיה מתברר שכל החששות המוקדמים בנוגע לפרויקט היו נכונים.
המשטרה, והמשרד לביטחון הפנים שממונה עליה, לא פעלו בהתאם להמלצות ועדת קמא ולא שיקפו לציבור שום דבר מכל הדברים שהוועדה דרשה לשקף. מסתבר, לכן, שלמשרד לביטחון הפנים ולאגף התנועה יש סיבות טובות שלא לפעול בשקיפות כלפי הציבור, וצריך להניח שהן נובעות מכישלון הפרויקט כמו גם מהצבת מצלמות מהירות חדשות שלא לפי קריטריונים בטיחותיים, אלא משיקולים אחרים.

 

 

העובדה היא שהמשרד לביטחון הפנים ואגף התנועה לא פרסמו עד כה אף קריטריון ואף נוסחה שמצביעים על בחינת אתרי ההצבה של מצלמות בהתאם לתועלת בטיחותית שצפויה מהן, וגם לא פרסמו אף מחקר בלתי תלוי שבחן בדיעבד את יעילות המצלמות בהפחתת תאונות דרכים. יתרה מכך: המשרד והאגף גם מסרבים להעביר את המידע הזה לאחר שהתבקשו לעשות זאת, ולא בכדי. ככל הידוע המשרד והאגף לא מינו צוות מקצועי לבחינה ומעקב אחר פרויקט האכיפה – כפי שהמליצה הוועדה, לא יזמו או מימנו מחקר כפי שקבעה הוועדה, ולא בחנו מחדש את מיקומי המצלמות או את יעילותן בהפחתת תאונות.

מקורות מקרב מי שעוסקים בפועל בהצבת מצלמות דיווחו ל-TheCar שהן מוצבות בפועל בעיקר לפי האפשרויות הפיזיות-תשתיתיות להצבתן, ובמיקומים שבהם הן צפויות "לייצר" מקסימום דוחות – למשל בקטעי דרך שבהם ישנה ירידה לאחר עליה שבה נהגים מאיצים כדי לשמור על מהירות הנסיעה. על-פי הנתונים באתר האינטרנט Avrika, אשר מדווח בין השאר על מיקומי מצלמות המהירות, החל משנת 2015 – לאחר העברת דוח ועדת קמא לידי המשרד לבט"פ ואגף התנועה – נוספו בישראל 74 מצלמות מהירות חדשות בסך הכל, מהן 43 מצלמות רמזור ומהירות ו-34 מצלמות מהירות.
מבין אלה, 37 מצלמות חדשות נוספו, ו-2 הוסרו, לאחר שהתברר לאנשי המשרד לביטחון הפנים ולאגף התנועה שתו התקן שניתן למצלמות על-ידי מכון התקנים ניתן בתוך כדי הונאה וככל הנראה שלא כדין – כלומר שאמינות המצלמות נתונה בספק ואין להן גיבוי חוקי.

פנינו אל הדוברים של המשרד לביטחון הפנים ושל אגף התנועה – הגופים שעמדו, כאמור, מאחורי ההקמה של ועדת קמא – וביקשנו לקבל מהם נתונים שמוכיחים שפרויקט א3 לא נועד אך ורק לגביית כספים ושיש לו ערך בטיחותי. באופן ספציפי, ולאור מסקנות הוועדה, ביקשנו לקבל מסמך קריטריונים להצבת מצלמות מהירות, מסמך שמתאר את השיקולים שנשקלו לקביעת כל עמדת מצלמה שהוצבה מאז ינואר 2015, מחקרים שבחנו את האפקטיביות של המצלמות, דוח כלשהו של "צוות היגוי בין משרדי" לליווי ומעקב אחר ביצוע המלצות ועדת קמא ובפרט אחר הצורך בשינויים במיקומי עמדות המצלמות, או לכל הפחות נתונים כלשהם אשר מוכיחים את יעילות הפרויקט בדרך כלשהי.

שאלנו האם במשרד לביטחון הפנים בוצעה הערכה מחודשת לגבי יעילות ההצבה של איזו שהיא עמדה מתוך העמדות שפעילות כיום, ואם יש בידיהם אומדן כמותי לגבי מספר התאונות שצפוי להימנע בקטע דרך שבו מוצבת איזו שהיא מצלמה. ביקשנו לדעת האם האומדן המקורי להפחתת תאונות (בהנחה שיש כזה) תואם את התוצאות בשטח, וכן אם בוצע מחקר מעקב אחרי תוצאות הפרויקט מאז שנת 2016.

תשובת המשרד לביטחון פנים לכל השאלות הללו היא לא פחות מאשר מדהימה, ונדרשות דקות אחדות כדי להבין את מלוא המשמעות שלה: "במענה לבקשתכם", נאמר לנו בתגובה, "הועברו החומרים הרלוונטיים. מאחר ונושא מצלמות האכיפה א-3 תלוי ועומד בפני ערכאות שיפוטיות שונות, איננו יכולים להוסיף מידע נוסף". "החומרים שהועברו", חשוב להדגיש, הם אך ורק הדוח המסכם של ועדת קמא, ולמרות בקשות חוזרות ונשנות לא קיבלנו את הנספחים שלו – ובהם גם את עמדות המיעוט שככל הנראה מנוגדות לכתוב בדוח עצמו.

אלא שעצם האמירה לפיה המשרד לביטחון פנים לא מוכן לשקף לציבור מסמכים ומידע אשר היו אמורים להיות מופקים ראשית לכל מתוך מטרה של הגברת הבטיחות בדרכים ולא פחות חשוב – כדי להגביר את אמון הציבור במערכת א3 בכללותה – מדברת בעד עצמה. חמור מכך: אם הסיבה למניעת המידע החשוב הזה מן הציבור היא ש"נושא מצלמות האכיפה תלוי ועומד בפני ערכאות משפטיות" – הרי שיש בכך לכל הפחות שיבוש הליכי משפט ומניעת האפשרות להגיע לחקר האמת. המסקנה המתבקשת היא שאנשי המשרד לביטחון פנים חוששים שהמידע שברשותם עלול לשנות את תוצאות ההליכים האלה, שבהם הם עצמם התובעים – כלומר שהסתרת המידע מקפחת את היכולת של נאשמים להגן על עצמם, ואת היכולת של בית המשפט להגיע לחקר האמת.

כמובן שישנה גם אפשרות נוספת, יותר פשוטה אבל לא פחות חמורה: התגובה עצמה שקרית, כלומר שאנשי המשרד לביטחון פנים נתלים לחינם בהליכים המשפטיים בעוד שהסיבה האמיתית לכך שהם לא מוכנים לחשוף את הנתונים היא שכך יתגלו מחדלים אחרים שלהם. מכל מקום, היות שנכון לרגע זה התגובה הרשמית היא שהמשרד לביטחון פנים לא מוכן לשקף לציבור מידע שאמור להיות ברשות הרבים וזאת בטענה שנוגעת להליכים המשפטיים הרי שמדובר במעשה אשר משבש בפועל את ההליך המשפטי, והוא מבוצע על-ידי עובדי מדינה.

אגב, גם תגובת אגף התנועה במשטרת ישראל די דומה. דובר האגף אמנם מסר תגובה יותר מפורטת, אלא שאף מילה מבין 200 המילים שבה לא מתארת אף דבר שקרה לאחר הקמת ועדת קמא והעברת מסקנותיה לשר לביטחון הפנים ולאגף התנועה.

השורה התחתונה צריכה להטריד כל אזרח בישראל: אנשי המשרד לביטחון הפנים ואגף התנועה לא ביצעו את ההמלצות של ועדת קמא, הם לא משקפים לציבור את מדדי ההצלחה – או שמא הכישלון – של פרויקט מצלמות המהירות, והם חוששים שפרסום נתוני האמת עלול לפגוע במאמץ שלהם להרשיע נהגים בעבירות מהירות באמצעות המצלמות האוטומטיות.